בש"פ 6998/13 ראיד אבו געפר נ. מדינת ישראל

1.

המבקש נעצר ביום 2.10.2013, בעקבות חשד למעורבותו בעימות אלים שבמהלכו מצא אדם את מותו. בתחילה נחשד המבקש ברצח, אך בהמשך נטען כי מיוחס לו חשד לביצוע עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, קשירת קשר לבצע פשע והחזקת סכין. מעצרו של המבקש הוארך מספר פעמים על-ידי בית משפט השלום בבאר שבע, כאשר במהלך הדיון בהארכת המעצר הרביעית (ביום 13.10.2013) הצהירו הצדדים כי מעצרו של המבקש יוארך ביומיים נוספים, אז ישוחרר בתנאים מגבילים. למרות ההסכמה האמורה, הוגשה ביום 15.10.2013 בקשה חמישית להארכת מעצרו של המשיב. לבקשת בית משפט השלום, הציג התובע אישור מהפרקליטה המלווה בתיק, כי הגשת הבקשה (על אף ההסכמה הקודמת) נעשתה על דעת הפרקליטות ובהנחייתה.

2.

בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט א' אדם ) דחה את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית משפט השלום כי על התביעה לכבד את התחייבויותיה, וחזרה מהסכמה תתאפשר רק במקרים חריגים שבהם יש שינוי משמעותי ומהותי בחומר הראיות. בית משפט השלום דחה טענת המדינה כי אמרה חדשה שנגבתה ביום 14.10.2013, היא בבחינת התפתחות משמעותית המצדיקה חזרה של התביעה מהתחייבותה. זאת, לאחר שנמצא כי אמרה זו אינה מוסיפה על הדברים שהיו ידועים למדינה מחומר הראיות בתיק. עוד צוין כי המבקש עצור כבר 15 ימים, על יסוד תשתית ראייתית שאינה חפה מקשיים.

3.

המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהחלטתו שניתנה היום (16.10.2013) ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' זלוצובר ) כי החלטת בית משפט השלום הייתה נכונה לשעתה, אלא שבמהלך הדיון בערר הציגה המדינה ראיות חדשות המחייבות המשך חקירה שלא ניתן לבצעה שעה שהמבקש משוחרר בערובה. נרמז כי מדובר באמרה שנגבתה ביום 15.10.2013 מפיו של אדם ניטראלי, שלפיה המבקש היכה ותקף באופן חמור אדם אחר. בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את הערר באופן חלקי, והורה על הארכת מעצרו של המבקש עד ליום 18.10.2013 בשעה 12:00. בית המשפט הוסיף כי ברגיל הייתה נדרשת הארכת מעצר ארוכה יותר לשם מיצוי הליכי החקירה, אך בשל התחייבותה הקודמת של התביעה, ראה להורות על הארכת מעצר קצרה ומוגבלת בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי אם לא תהיה התפתחות דרמטית או אם לא יוגש כתב אישום – ישוחרר המבקש בערובה בתנאים שקבע בית משפט השלום.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. בבקשה נטען כי סוגיית הפרת ההבטחה השלטונית מצד המדינה היא שאלה המצדיקה מתן רשות ערר. לדבריו, הפרת התחייבות מפורשת מצד המדינה – כפי שנעשה במקרה דנן – פוגעת קשות באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק. לחלופין נטען כי מדובר בבקשה המצדיקה מתן רשות ערר בשל נסיבותיו האישיות של המבקש והנזק הרב שנגרם לו כתוצאה מהמשך מעצרו.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) אינו מקנה עוד ערר בזכות על החלטת בית משפט מחוזי בערר לפי סעיף זה, אלא מחייב מתן רשות לערור. ככלל, אמת המידה למתן רשות לערור על החלטה לפי סעיף 53 לחוק המעצרים דומה במהותה למבחן למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי (ראו למשל: בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011); בש"פ 3391/11

פלוני נ' מדינת ישראל

(3.5.2011); בש"פ 4029/11

סבג נ' מדינת ישראל (27.5.2011)). עם זאת, נפסק כי ייתכנו מקרים בהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, וזאת כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת ( בש"פ 1286/12

מדינת ישראל נ' פלונית (9.2.2012)).

6.

לאחר בחינת החלטת בית המשפט המחוזי, וטיעוני המבקש, לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק מתן רשות ערעור. אכן, כפי שגם ציינו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, הדעת אינה נוחה ממצב שבו המדינה חוזרת בה מהצהרה שניתנה במסגרת הליך פלילי. שאלה בעלת מאפיינים דומים נידונה בבית משפט זה בהקשר של חזרתה של התביעה מהסכמה שניתנה במסגרת הסדר טיעון. הנשיא א' גרוניס סיכם לאחרונה את ההלכה בעניין זה באחת הפרשות:

"נוכח היסוד החוזי שבהסדר הטיעון, אך גם משיקולים רחבים יותר, לפיהם יש לראות בהסדר הטיעון סוג של התחייבות שלטונית, הוטלו לאורך השנים מגבלות שונות על כוחה של התביעה לחזור בה מהסדר טיעון [...] כך, בית המשפט קבע כי התביעה אומנם רשאית לסגת מהסדר טיעון, אך רק אם טובת הציבור דורשת זאת. במסגרת 'טובת הציבור' מקובל להתחשב במספר שיקולים: אמינות השלטון, הגשמת מטרות המשפט הפלילי, והתחשבות באינטרסים של הנאשם (ובכללם, אינטרס הציפייה ואינטרס ההסתמכות) [...] לפיכך נקבע, כי ניתן יהיה לחזור מהסדר טיעון, אם חל שינוי בנסיבות העובדתיות ואינטרס ההסתמכות של הנאשם לא נפגע פגיעה ניכרת [...] אך, במקרה שבו לא היו נסיבות חדשות ולא התגלו עובדות חדשות, אלא הייתה אך 'הערכה מחודשת של נסיבות העניין' ושל קשת השיקולים הרלוונטיים, לא התיר בית משפט זה חזרה מהסדר טיעון [...]" (בג"ץ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.9.2012)).

7.

מובן כי הסוגיה שלפנינו ("מעצר ימים" להבדיל מהסדר טיעון המתייחס לכתב אישום בהליך פלילי) היא בעלת מאפיינים שונים – בין היתר, בשאלת עצמת הסתמכות המבקש על הצהרת המדינה, מידת הפגיעה שנגרמת למבקש כתוצאה מהשינוי בעמדת המדינה ושיקולים נוספים (וזאת מבלי למצות את הדיון בהבדלים בין הסיטואציות השונות). הן בית משפט השלום, הן בית המשפט המחוזי יישמו את הכלל העקרוני שנקבע בפסיקה – בשינויים המחויבים –

על שאלת הארכת מעצרו של המבקש. בית המשפט המחוזי מצא כי חומר החקירה החדש שהוצג במועד הדיון בערר הוא בבחינת התפתחות משמעותית המצדיקה את הארכת מעצרו של המבקש, על אף הצהרתה הקודמת של המדינה כי לא תבקש הארכה כאמור. כלומר, בית המשפט עמד על הקושי הכרוך בחזרה של המדינה בה מהצהרתה, אך סבר כי ההתפתחות במישור הראיות בתיק מצדיקה את שינוי עמדת המדינה בהתייחס לשאלת מעצר המשיב, על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה. מדובר אפוא ביישום קונקרטי של העיקרון שנקבע בהלכה הפסוקה על נסיבות העניין, ומשכך – אין מדובר בשאלה המצדיקה מתן רשות ערר. יוער כי בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המבקש באופן חלקי ומוגבל, ואף ציין כי הארכה נוספת (שישית במספר) של מעצר המבקש לצרכי חקירה, תתאפשר אך ורק אם תהיה התפתחות דרמטית בתיק.

הבקשה נדחית אפוא.