בש"פ 706/12 נסים גמפל נ. מדינת ישראל

לפני "ערר על החלטה בעיון חוזר" שאמור היה להיות מוגש כבקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט צ' דותן ) בעמ"ת 36287-12-11 מיום 16.1.2012, במסגרתה דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר על החלטתה של השופטת ז' בוסתן מיום 27.12.2011, בה נתקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת ש' זמיר ) במ"ת 24493-11-11 מיום 18.12.2011 שהורה על מעצר המבקש עד לתום ההליכים נגדו, ותחתיה איפשרה את שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בתנאים שקבעה.

1.

נגד המבקש הוגש ביום 14.11.2011 כתב אישום המייחס לו, במסגרת שלושה אישומים, עבירות של התחזות כאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); זיוף מסמך כדי לקבל דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 418 סיפא ו-29 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; זיוף מסמך הקשור לשימוש ברכב לפי סעיף 413ח(1) לחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; העדר פוליסת ביטוח תקפה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל -1970; החזקת נשק (תחמושת) ללא היתר כדין לפי סעיף 144(א) סיפא לחוק העונשין; והחזקת נכס חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

2.

בתמצית יאמר כי לפי עובדות האישום הראשון בכתב האישום הונה המבקש זוג אנשים והוציא מהם במרמה 1,200,000 ש"ח, מהם הצליח לפדות במזומן 1,000,000 ש"ח, שהיו מיועדים לרכישת מגרש שהמבקש התחזה להיות בעליו. זאת תוך שימוש בתעודת זהות מזוייפת הנושאת את פרטיו האישיים של בעליו האמיתיים של המגרש, אך את תמונתו של המבקש. לפי עובדות האישום השני, המבקש זייף רישיון נהיגה הנושא את פרטיו האישיים, כאשר בפועל לא היה לו רישיון נהיגה, ובאמצעותו נהג ברכב ששכר. לפי עובדות האישום השלישי, המבקש החזיק בביתו 50 כדורי אקדח בקוטר 0.38 מ"מ ללא היתר כדין להחזיקם וכן פנקסי שיקים המשוכים על שם אחרים, כאשר על חלקם רשם סכומים ומוטבים ואף חתם חתימה הנחזית כחתימת בעליהם.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. בדיון שנערך ביום 30.11.2011 הסכים בא כוחו של המבקש לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר וביקש כי יוזמן תסקיר שירות מבחן שיבחן את האפשרויות להמשך מעצרו של המבקש. ביום 18.12.2011, לאחר שנתקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש, אשר בא בהמלצה לשחרורו לחלופת מעצר, נערך דיון במעמד הצדדים. בהחלטתו מתום הדיון קבע בית משפט השלום כי מהמבקש נשקפת מסוכנות רבה וכי העבירות בהן הוא מואשם מקימות מסוכנות אינהרנטית. ביחס לחשש ההימלטות ציין בית המשפט כי המבקש מחזיק לכאורה סכום של 1,000,000 ש"ח במזומן, שעקבותיו של המבקש לא נודעו לאחר מעשה המרמה וכי יש לו קרובי משפחה בגרמניה. בית המשפט אף עמד על קיומו של פער בין ממצאי תסקיר שירות המבחן לבין ההמלצה על שחרור המבקש לחלופת מעצר וכן שקל שיקולים נוספים הקשורים למצבו הבריאותי של המבקש. נוכח האמור, הגיע בית משפט השלום לכלל מסקנה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש ואת חשש ההימלטות מפני אימת הדין בחלופת מעצר מכל סוג שהוא והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

4.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 27.12.2011 נערך דיון במעמד הצדדים. בית המשפט המחוזי (השופטת ז' בוסתן ) קבע כי בנסיבות העניין ניתן יהיה לשחרר את המבקש רק עם אחד מהתנאים יהיה הפקדה כספית בסכום ניכר המשקף את סכום המרמה שביצע המערער לכאורה. נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי כי המבקש יוכל להשתחרר למעצר בית מלא בביתם של המפקחים המוצעים, דודו ורעייתו של הדוד, עם איזוק אלקטרוני ותוך איסור לעשות שימוש בכל אמצעי תקשורת, וכל זאת בכפוף להפקדה של 1,100,000 ש"ח או ערבות בנקאית צמודת מדד על סכום זה ולהתחייבויות עצמיות וערבויות צד ג' שיחתמו על ידי מפקחיו. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא ער לכך שהסכום שנקבע להפקדה על ידי המבקש עשוי לאיין את הוראת השחרור, אך בה בעת קבע כי כל הפקדה נמוכה מסכום זה לא תבטיח את החשש מפני הימלטות מאימת הדין.

5.

בעקבות החלטה זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טען כי סכום ההפקדה שקבע בית המשפט מאיין את אפשרות שחרורו שכן אין בידו לגייס סכום שכזה. לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים קבע בית המשפט המחוזי (השופט צ' דותן ) כי אין מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט נוכח הסיכון הממשי להימלטות המבקש ומפני שבית המשפט הביא בכלל חשבון עוד במסגרת ההחלטה בה ביקש המבקש עיון חוזר כי ייתכן שיהיה בסכום ההפקדה כדי לאיין את הוראת השחרור, אך למרות זאת קבע סכום זה שכן כל סכום נמוך יותר לא יבטיח את חשש ההימלטות. ומכאן הבקשה שלפני.

6.

לטענת המבקש, ההסדר הקבוע בסעיף 52(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), לפיו רשאי מי שמוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר, הקנה לו את הזכות להגיש את הבקשה לעיון חוזר שהגיש לבית המשפט המחוזי ומשכך גם קמה לו זכות הערר לבית משפט זה. לגופם של דברים טוען המבקש כי גובה הערובה צריך להיגזר מיכולתו הפיננסית של העצור ומחשש ההימלטות, ואין תפקידה לשמש בטוחה להחזרת הכספים שנגזלו כפי שנעשה במקרה דנן. עוד טוען המבקש כי בעניינו ישנם שיקולים נוספים שיש בהם כדי להטות את הכף לטובת הקטנת גובה הערובה שנקבעה להפקדה במזומן, ובהם נכונותו להתייצב בכל יום בתחנת משטרה הסמוכה למקום שבו ישהה במעצר בית, המלצה חיובית של שירות המבחן, העובדה כי המבקש נמצא בארץ זה זמן רב ולא ניסה להימלט מהדין בשום שלב והעובדה שריצה מאסר בפועל בעבר ללא שום ניסיון להימלטות מן הדין. לבסוף טוען המבקש כי בדיון בבקשה לעיון חוזר הוצגו לבית המשפט המחוזי החלטות במקרים דומים, בהם עמד סכום ההפקדה שנדרש מהעצורים על 10% מגובה המעילה שיוחסה להם. נוכח האמור עותר המבקש כי גובה הערובה העצמית שהוא נדרש להפקיד יצומצם ויעמוד על סך של בין 50,000 ל-100,000 ש"ח.

7.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה. ראשית אציין כי אין לקבל את טענת המבקש באשר לסיווג בקשתו כערר בזכות. כידוע, ביום 27.3.2011 נכנס לתוקפו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654 (להלן: התיקון לחוק

המעצרים ). במסגרת התיקון לחוק המעצרים נקבע בסעיף 53(א1)(1) לחוק המעצרים כי ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר אך ורק ברשות, להבדיל מהמצב הנורמטיבי הקודם לפיו הערר לבית המשפט העליון היה בזכות. עניינו של המבקש נדון כעת בגלגול שלישי ולא ניתן להסכין לפרשנותו של המבקש לפיה אם הגיש בקשה לעיון חוזר על החלטת בית המשפט המחוזי הרי שבכך קמה לו זכות לערור. פרשנות זו תוריד לטמיון את התיקון לחוק המעצרים, שכן היא תאפשר לעצורים בכל מקרה להגיש לבית המשפט בקשה לעיון חוזר בהחלטותיו ובכך לקנות לעצמם ערר בזכות.

8.

לגופם של דברים, הגישה בה נוקט בית משפט זה בדונו בבקשות רשות לערור מן הסוג דנן הותוותה בפסיקתה של חברתי השופט ע' ארבל בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.4.2011) (להלן: עניין ג'ריס ). לפי גישה זו בית משפט זה ייתן רשות לערור באותם מקרים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או במקרים מיוחדים אחרים אשר " לכשיתייצבו לפנינו – נדע לזהותם" [עניין ג'ריס , בסעיף 7]. בעניין אחר הטעים חברי השופט א' רובינשטיין

כי ניתן יהיה לקבל בקשת רשות לערור באותם מקרים בהם "יעלו מן התיק נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו את הדיון בגלגול שלישי" [ראו: בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2012), סעיף י']. לטעמי, יש להתיר רשות ערעור גם כל אימת שבית משפט זה יגיע לכלל מסקנה שהחלטת בית המשפט קמא פוגעת בזכויות החשוד מעל למידה הדרושה לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים [ראו: בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.1.2012), בסעיף 11 סיפא להחלטתי].

9.

סבורני כי במקרה דנן לא מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות הנ"ל המצדיקות מתן רשות לערור. בית המשפט המחוזי קבע עוד בהחלטתו הראשונה כי הוא מודע לכך שייתכן כי יהיה בגובה הערובה כדי לאיין את החלטת השחרור, אך בד בבד קבע כי החשש מפני הימלטות הוא כה גבוה בנסיבות המקרה נוכח העובדה כי למבקש משפחה בחו"ל והוא בעל מומחיות לכאורית בזיוף מסמכים שלא ניתן לאיינה בערובה נמוכה מהערובה שנקבעה. נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי נתן דעתו לסוגייה זו עוד בהחלטתו המקורית בערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום ובהיעדר שינוי נסיבות, ברי כי לא היה מקום לבקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש ואם רצה להשיג על החלטה זו היה עליו לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות לערור. מכל מקום, סבורני כי בנסיבות המתוארות לעיל החלטות בית המשפט המחוזי סבירות ומידתיות. למעלה מן הדרוש אציין, כי גם לגופם של דברים לא מצאתי בטענות המבקש כל ממש. החלטותיו של בית המשפט המחוזי מנומקות היטב ולא מצאתי כי נפלה בהן טעות כלשהי.

10.

אשר על כן דין הבקשה להידחות.