בש"פ 7083/08 מדינת ישראל נ. ניר אלימלך

לפניי ערר המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' מודריק ) מיום 11.8.2008, בה הורה על שחרורם של המשיבים ממעצרם בתנאים מגבילים.

1.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס להם

עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (יבוא והחזקת סם מסוכן), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), יבוא וייצוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ), החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים, וניסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 25 לחוק העונשין יחד עם סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים.

המשיב 2 (להלן גם: שלמה ) והמשיבה 3 (להלן גם: רחל ) הינם בני זוג, והמשיב 1 (להלן גם: ניר ) הוא בנם. על פי הנטען בכתב האישום, חברת "תלם עבודות עפר פיתוח בע"מ" (להלן: החברה ) הינה חברה בניהולו של שלמה ורשומה ברשם החברות בבעלות רחל. תא דואר 17455 הינו תא דואר בסניף דואר בתל-אביב, הרשום על שם החברה ונמצא בשליטתם של שלמה ורחל. לפי הנטען, במועד שקדם ליום 18.6.2008 קשרו המשיבים קשר עם אחר לייצא מארגנטינה לגרמניה סם מסוכן מסוג קוקאין, ומשם לייבאו לישראל. לפי הנטען, ביום 18.6.2008 נשלחו ארבע חבילות דואר לתיבת הדואר האמורה, לידי "לרן אלי", אדם שאינו קיים בחברה. בחבילות הוסלק סם מסוכן מסוג קוקאין בדפנות של תרמוסים. בתרמוס אחד הוטמנו כ- 332 גרם קוקאין, בתרמוס השני – כ- 180 גרם קוקאין, בתרמוס השלישי – כ- 343 גרם

קוקאין, והחבילה הרביעית הכילה תרמוס ללא סם. בסך הכל הוטמנו בתרמוסים כ‑ 855 גרם קוקאין. ביום 23.6.2008 נתפסו חבילות הסם על ידי רשויות המכס בפרנקפורט, והועברו בתיאום עם משטרת ישראל לנתב"ג. המשטרה תפסה את החבילות עם הגעתן ארצה, והחליפה את הסם המסוכן בחומר דמה, למעט כמות קטנה של סם אמיתי שנותרה בכל תרמוס. ביום 26.6.2008 הונחה בתיבת הדואר של החברה הודעה על קבלת דבר דואר. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 27.6.2008 בשעה 9:05 לערך, הגיע שלמה לסניף הדואר, הוציא את ההודעה ונכנס לסניף. הוא ביקש לדעת מהיכן נשלחו החבילות. משהוברר לו שהחבילות נשלחו מארגנטינה, הותירן במקום, יחד עם ההודעה על דבר הדואר, ויצא מסניף הדואר. לאחר שהתקשר לרחל ולניר, ונפגש עם ניר, חזר שלמה לסניף הדואר, והודיע כי החבילות אכן מיועדות לחברה, וכי רחל תבוא לקחתן. שלמה העביר לידי רחל את ההודעה על דבר הדואר. ביום 29.6.2008 צעדה רחל לסניף הדואר, ואילו ניר הגיע לשם במקביל ברכבו והמתין בחוץ. רחל הציגה את ההודעה שברשותה לפקידי הדואר, אספה את החבילות, והכניסה אותן לרכבו של ניר, שהמתין לה, כאמור, בחוץ. המשלוח נמסר לה לאחר שחתמה על אישור קבלה שבו ציינה גם את מספר תעודת הזהות שלה. כפי הנטען, במהלך הנסיעה התעורר חשדם של ניר ורחל כי המשטרה עוקבת אחריהם, ולפיכך החליטו להחזיר את החבילות לסניף הדואר בטענה שנפלה טעות וחבילות הסם אינן מיועדות להם. סמוך לאחר מכן הגיעו השניים לסניף הדואר, ורחל ירדה מהרכב עם חבילות הסם והחזירה את החבילות. היא אף ביקשה לקבל בחזרה את אישור הקבלה שעליו חתמה כשאספה אותן, אולם בקשתה סורבה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. ביום 5.8.2008 התקיים הדיון בבקשה האמורה, וביום 11.8.2008 ניתנה, כאמור, החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נדחתה הבקשה למעצר עד תום ההליכים, והוחלט לשחרר את המשיבים בתנאים מגבילים.

2.

בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי עוצמת הראיות לכאורה שהוצגו בפניו אינה מספקת לצורך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי ציין, כי טבען של פרשיות ייבוא סמים שיש להן מספר שלבים, הבונים בהדרגה את שרשרת הייבוא. הוא קבע, כי אין חולק שהמשיבים נטלו את חבילות המשלוח מבית הדואר והחזירו אותן לשם לאחר זמן קצר. עם זאת, לדעת השופט קמא, התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת להחלטה על מעצר עד תום ההליכים בעבירות כגון ייבוא סמים הינה תשתית רחבה יותר, שיש בכוחה לקשור את הפעילות הנקודתית שעשתה החוליה נשוא כתב האישום עם החוליות האחרות – זו שלפניה וזו שלאחריה. בית המשפט המחוזי סבר, לאחר בחינת הראיות, כי אין שמץ ראיה הקושר את המשיבים לשולחי החבילות, היינו, לחוליה שקדמה להם לכאורה, ואין שמץ ראיה המצביע על מה שהיה בכוונתם לעשות עם החבילות לאחר קבלתן, היינו אין רמז באשר לחוליה הבאה בשרשרת. לפיכך, נקבע, כי בראיות הקיימות אין כדי לשלול את האפשרות שהמשיבים "שימשו רק "בורג" שנועד לשמש מטרה מסוימת ומוגדרת". בית המשפט המחוזי הוסיף, כי בהעדר אינדיקציה אופיינית לכך שהמיזם הוא של המשיבים או של קרובי משפחתם המתגוררים בחו"ל, לא נשללה האפשרות כי המשיבים הם "לכל היותר חוליה בתוך שלשלת פעילות מקיפה" לייבוא הסם לישראל. לדעת השופט קמא, כחלק מבחינתן של הראיות לכאורה נדרש לבחון מהי המחשבה שהדריכה את פעולתם של המשיבים, והאם הייתה זו מחשבה פלילית או מחשבה תמימה. הוא קבע, כי אין די בראיות לכאורה שהובאו בפניו לביסוס היסוד הנפשי הנדרש להרשעתם של המשיבים. לדעת השופט קמא, הראיות לכאורה הקיימות יכולות להיות מוסברות על יסוד ההנחה שהמשיבים ידעו כי הם פועלים במסגרת מיזם עברייני. עם זאת, ציין בית המשפט קמא, כי הראיות לכאורה יכולות אף להיות מוסברות בכך שהמשיבים בחרו ליטול מבית הדואר דבר שאיננו שייך להם. אשר לסבירותן של שתי האפשרויות האמורות, קבע בית המשפט, כי אין זה ברור שסבירותה של הראשונה גדולה מסבירותה של השנייה.

אשר לעילת המעצר, קבע בית המשפט המחוזי, כי הגם שהעבירות בהן מואשמים המשיבים הן עבירות המקימות חזקת מסוכנות, רמת המסוכנות שלהם אינה מצריכה החזקתם במעצר. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי הראיות לכאורה מצביעות לכל היותר על מעורבותם של המשיבים בפרשת ייבוא הסמים, וכי אין ראיות שהם יוזמיה; היינו, חלקם בפרשה היה, לכל היותר, למשוך את הסחורה המיובאת מבית הדואר ולמוסרה למי שתינתן להם הוראה למסור לו. בהתחשב בכך, ובהעדר עבר פלילי למשיבים, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין נשקפת מהם מסוכנות המצריכה את החזקתם המעצר, ודי בשחרורם למעצר בית בתנאים מגבילים.

עם זאת, לעניין התנאים המגבילים, מצא בית המשפט המחוזי להבחין בין שלמה ורחל מחד גיסא לבין ניר מאידך גיסא. לעניין ההורים – שלמה ורחל – קבע בית המשפט קמא, כי די בתנאי הגבלה שיאפשרו להם להמשיך בעיסוקיהם בצירוף ערובות מתאימות. לעומת זאת, קבע, כי ניר ישהה במעצר בית מלא בתנאי הגבלה מחמירים יותר. בית המשפט המחוזי נימק את הבחנתו בכך שניר לא נתן כל הסבר למעורבותו בפרשה. כן פרט בית המשפט המחוזי את האינדיקציות השונות העולות מחומר הראיות, ומצביעות לכאורה על מידת מעורבות משמעותית יותר של ניר בפרשה. עם זאת, קבע, כי אין די ראיות לכאורה למעצרו של ניר עד תום ההליכים. סוף דבר, הורה בית המשפט קמא על שחרורם של המשיבים בתנאים מגבילים. אשר לניר נקבעה חלופה של מעצר בית מלא בבית חמותו בתנאים של פיקוח לסירוגין של שלושה מפקחים נוספים, איזוק אלקטרוני והפקדת ערבויות שונות. אשר לשלמה ורחל נקבעה חלופה של מעצר בית חלקי בביתם בין השעות 20:00 ל- 6:00 בכל יום, לרבות בסופי שבוע, בכפוף לערבויות שונות. כן נאסרה יציאתם מהארץ, והם נדרשו להפקיד את דרכוניהם. על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שלפניי.

3.

לטענת באת-כוח המדינה, שגה בית המשפט המחוזי בהערכת הראיות לכאורה ועוצמתן. ראשית, טענה, כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין שמץ ראיה שיכולה לקשור את המשיבים לחוליה הקודמת להם בשרשרת ייבוא הסם ולחוליה שאמורה לבוא אחריהם. לטענתה, היות שחבילות סמים אינן מגיעות סתם כך לדואר, יש להניח כי החבילות הגיעו לתיבת הדואר של החברה בתיאום מראש. מעבר לכך, טענה המדינה, אשר בראיות הסתמכה על תמלילי שיחות שהוקלטו ובהן שיחה שהוקלטה ברכב בין ניר לבין רחל, כי לאחר שהוציאה רחל את החבילות מבית הדואר, שאלה את ניר: "אבל מה אני עושה עם זה? אני מאחסנת אצלי?", וניר ענה לה:" לא, מישהו מוציא את זה". מכאן ניתן ללמוד, לטענת המדינה, כי קיימת תוכנית המשך, היינו חוליה נוספת, שלפחות ניר יודע עליה. עוד טענה המדינה, כי אין יסוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ייתכן שהמשיבים נטלו את החבילות מבית הדואר מתוך מחשבה תמימה ובידיעה שאינן מיועדות להם. באת-כוח המדינה טענה, כי בחומר הראיות אין כל בסיס לאפשרות שעברה בראשם של המשיבים מחשבה תמימה. לטענתה, אף אחד מהמשיבים לא טען כי לקח את החבילה בידיעה שאינה שלו. היא ציינה בהקשר זה, כי ניר שמר על זכות השתיקה בחקירתו; רחל טענה כי לקחה את החבילה כי סברה שמדובר בחבילה מבנה ששוהה בארצות הברית; ואילו שלמה טען בחקירתו כי רחל אמרה לו שהחבילה אינה שלהם ועל כן החזירה אותה לדואר. עוד טענה המדינה, כי הגרסאות שהעלו רחל ושלמה בחקירתם אינן מתיישבות עם הראיות האובייקטיביות המצויות בחומר החקירה וכן אינן מתיישבות זו עם זו. לביסוס טענה זו, ציינה באת כוחה המדינה, כי רחל טענה בחקירתה שהחליטה להחזיר את החבילות לבית הדואר, משום שרק לאחר שנכנסה למכוניתו של בנה, ניר, הבחינה בכך שהחבילות הגיעו מארגנטינה ולא מארצות הברית, שם שוהה בנה השני, לירן אלימלך. לטענת המדינה, גרסה זו אינה מתיישבת עם גרסתו של שלמה, לפיה ביקש מאשתו, שכאשר תבוא ליטול את החבילות מהדואר, תבדוק האם החבילות שהגיעו מארגנטינה מיועדות עבורם. עוד טענה, כי לפי תמליל ההקלטות שערכה המשטרה בבית הדואר, לאחר שתודרכה על ידי ניר, נכנסה רחל לדואר ולקחה את החבילות מבלי לשאול אפילו שאלה אחת. עוד טענה, כי תמליל השיחה בין ניר לבין רחל מעלה, כי רחל הייתה מוטרדת מכך שאולי מישהו ישאל אותה לגבי החבילה, ולאחר שבנה אמר לה שנוסעים אחריהם, הביעה חשש שמישהו בדק את תכולת החבילות, ורק אז החליטו להחזירן לבית הדואר בטענה שקיבלו אותן בטעות. אשר לגרסתו של שלמה – טענה באת-כוחה המדינה, כי בחקירתו הכחיש שלמה בתחילה שבכלל נפגש עם ניר לאחר שיצא מהדואר ואף הכחיש ששב לדואר באותו יום, ורק לאחר שעומת עם ממצאי העיקוב שינה גרסתו. עוד נטען לגביו, כי גם הכחשתו את דבריו, עת שב לדואר, לפיהם אשתו אמרה שהם אכן מצפים לחבילה, אינה מתיישבת עם דו"ח השוטר הסמוי ששהה במקום. עוד הדגישה באת-כוח המדינה, כי שלמה הוא המחזיק במפתח לתיבת הדואר, ומכאן שיש מקום לסברה כי השולחים ידעו שהוא שיוציא את החבילות. עוד הוסיפה, כי בדבריו שהוקלטו בהאזנות הסתר, אמר שלמה לניר כי "הכלבים לידי ברמזור", כשהתכוון לשוטרים. כל אלה, וכן שתיקתו של ניר בחקירתו, מבססים, לטענת המדינה, תשתית ראייתית למעצר עד תום ההליכים. בנסיבות אלה, עמדת המדינה היא כי אין ניתן להסתפק בחלופות למעצר, ובקשתה היא כי נורה על מעצרם של שלושת המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.

הסנגורים מצדם טענו בפרוט רב לכך שהתשתית הראייתית שבידי התביעה אינה עולה כדי ראיות לכאורה המספיקות על מנת להביא למעצרם של המשיבים. בטיעוניהם לפניי סקרו הסנגורים את הראיות הקיימות בתיק החקירה. בא-כוחו של ניר טען בפניי, כי הרשויות הגרמניות דיווחו על דבר דואר שמוען לתיבת דואר שמספרה 17466, ולא לתיבת הדואר של החברה, שמספרה 17455. לביסוס טענה זו הציג מכתבים ומסמכים שונים של רשויות המכס בגרמניה, שבהם מופיע מספר תיבת הדואר 17466. לטענת הסנגור, בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה שהחבילה נשלחה לתיבת הדואר של החברה, אולם נוכח המסמכים האמורים, הנחת מוצא זו מוטלת בספק. עוד טען, כי אין כל אינדיקציה למגעים שקיים מי מהמשיבים עם מישהו בחו"ל, ולפיכך אין כל ראיה לקיומו של קשר עם אחר. בא כוחם של שלמה ורחל הדגיש, כי לשלמה לא הייתה כל חזקה בחבילה לאורך השתלשלות העניינים כולה. נוכח כל אלה, טען הסנגור, כי שלמה שימש לכל היותר "בורג" בלי ידיעתו, ולראיה ציין כי בהקלטה שבוצעה בבית הדואר, נשמע שלמה אומר שהחבילות אינן שלו, שכן "אין לי אף אחד בארגנטינה" (עמ' 2 לתמליל). בא-כוחם של המשיבים 2 ו-3 טען עוד, כי אין ראיות לכאורה לכך שמישהו מהמשיבים ידע מה מכילות החבילות. הוא טען לגבי רחל וניר, כי גם מדבריהם בשיחה המוקלטת אין ראיות לכאורה שמצביעות על כך שידעו מה מכילות החבילות, ושהיו אמורים לקבלן ולהעבירן. לשיטתו, לא היה בחומר הראיות כדי לשלול את האפשרות שהמשיבים כולם היוו לכל היותר צינור ללא ידיעתם. לפיכך, טענו הסנגורים, כי אין ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את ערר המדינה ככל שהוא נוגע למשיב 1. עם זאת, ראיתי לדחות את ערר המדינה ככל שהוא נוגע למשיבים 2 ו-3. אשר למשיב 1, אינני שותפה להתרשמותו של בית המשפט קמא באשר לחולשת חומר הראיות לכאורה ככל שהן נוגעות למידת מעורבותו בפרשת יבוא הסמים. כעולה מחומר הראיות, ניר ליווה את שלמה ורחל ואף הדריך אותם לאורך הפרשה כולה. כך, למשל, הגיע ניר ברכבו לדואר ביום שבו הגיעה לשם רחל ברגל כדי לאסוף את החבילות. לפי תמליל השיחה שהוקלטה ביניהם ברכב, שאל ניר את רחל על זהות הפקידים שטיפלו בעניינה בסניף והביע תמיהה על כך שהם הוחלפו בפקידים חדשים. הוא אף הביע תרעומת על כך שאמו חתמה על קבלת המשלוח בציון מספר תעודת הזהות שלה, וביקש ממנה לפעול בהתאם להנחיותיו (הוקלט כשהוא אומר לאמו "היית רושמת מספר אחר" – עמ' 6 לתמליל). כשרחל הביעה חשש כי מישהו פתח את הקופסאות ויודע על תכולתן, הורה לה ניר "תחזירי את זה ותגידי שזה לא שלנו" (עמ' 7 לתמליל). בהקלטות שונות נשמע ניר מביע חשש ממעקב המשטרה. זאת ועוד, מספר ימים לאחר איסוף החבילות מבית הדואר, פנה ניר שוב לרחל כדי לשאול האם לקחה מבית הדואר את אישור הקבלה החתום כשהחזירה את החבילות, וביקש שתפעל בהתאם להנחיותיו. לדעתי, יש בכל אלה כדי להניח תשתית מספקת של ראיות לכאורה לכך שניר הוא הגורם בעל המעורבות הדומיננטית ביותר מבין שלושת המשיבים בעסקת ייבוא הסמים. מחומר הראיות עולה, כי הוא שהדריך את הוריו, שלמה ורחל, והיה פעיל מרכזי במסלול הוצאת החבילות, הביא בחשבון את הסיכונים, היה ער לצורך לוודא את זהות הפקידים בדואר ואת אפשרות המעקב אחרי המשיבים, והוריו פעלו בשיתוף מלא עמו לפי הראיות לכאורה, בתוך מודעות לטיב מעשיהם.

אשר לעילת המעצר, הרי שהעבירות בהן מואשמים המשיבים מקימות חזקת מסוכנות. חזקה זו לא נסתרה בעניינו של ניר, שכן הוא שתק בחקירתו, ולא סיפק הסבר למעורבותו בפרשה של יבוא כמות כה ניכרת של סם מסוכן מסוג קוקאין. גם ההנחה שניר והוריו היו חוליה בשרשרת יבוא הסם אינה מפחיתה מחזקת המסוכנות. בית משפט זה חזר ופסק בשורה ארוכה של החלטות, כי עיסוק ביבוא סמים, כמו גם סחר או החזקה שלא לצריכה עצמית, הן עבירות המורכבות מפעילות של חוליות שונות בשרשרת (ראו, למשל, בש"פ 3073/05 שורפי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2005)). בכל השלבים – החל ברכישה, והמשך בהעברה, ובוודאי בהעברה ממדינה למדינה ועד להמשך הפעולות – מטבע הדברים מעורבות חוליות שונות. בעבריינות הסמים נשקפת מסוכנות מכל אחת מאותן חוליות, ולכן במאבק הבלתי פוסק בעבריינות זו יש להפסיק את הפעילות בכל אחת מאותן חוליות בשרשרת יבוא הסם או הפצתו. כאשר יש ראיות לכאורה כנגד כל אחת מהחוליות, המעצר הוא כלי חיוני במאבק בשרשרת שבסוף דרכה תביא להפצת הסם. בנסיבות כאלה, כאשר מדובר בחוליה השותפה ליבוא סם מסוג קוקאין בכמות כה ניכרת, אין למנוע את הסיכון הנשקף ממנה על דרך של חלופת מעצר. בענייננו, מתווסף למסוכנות של ניר גם חשש לשיבוש הליכי משפט, המתעורר מהראיות לכאורה שנסקרו לעיל, ומהווה עילה נוספת למעצרו עד תום ההליכים.

אשר למשיבים 2 ו-3, לאחר בחינת הראיות והערכת משקלן הלכאורי, באתי למסקנה כי אמנם יש בתיק ראיות לכאורה גם נגד שלמה ורחל בגין מעורבותם בהכנסת חבילות הסמים שיובאו ארצה. עם זאת, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי עוצמת הראיות לכאורה בעניינם אינה מספקת לביסוס מעצרם עד תום ההליכים. בהתחשב בעוצמתה של התשתית הראייתית נגדם, וכיוון שהאיש הדומיננטי בפרשת קבלת המשלוח היה ניר, ניתן בעניינם להסתפק בחלופת מעצר, וזאת בין היתר נוכח הנזק הנגרם לעסק המשפחתי כל עוד נמצאים השניים במעצר. לפיכך, החלטתי כי אין מקום להמשך מעצרם של שלמה ורחל, ודי בתנאי הגבלה שיאפשרו להם להמשיך להפעיל את העסק המשפחתי בצירוף ערובות מתאימות.

אשר על כן, עררה של המדינה מתקבל ככל שהוא מתייחס למשיב 1, ניר אלימלך, ולפיכך אני מורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. עם זאת, ערר המדינה נדחה ככל שהוא נוגע למשיבים 2 ו-3, שלמה ורחל אלימלך. היינו, חלופות המעצר והתנאים המגבילים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהחלטתו מיום 11.8.2008 בעניינם של המשיבים 2 ו-3 יעמדו בעינם. הליך השחרור של המשיבים 2 ו-3 יתבצע במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.