בש"פ 7128/97 מדינת ישראל נ. אייל אבו-טריף

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירת רצח. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו עד תום ההליכים.

לקראת תום שנת המעצר הורה בית-המשפט המחוזי לשחרר את המשיב ממעצרו, בערובה ובתנאי "מעצר בית מוחלט" בבית הוריו. על החלטה זו עררה המדינה לפני בית-המשפט העליון, ובהמשך לעררה ביקשה את הארכת מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים.

בהחלטתו מיום 25.9.97 קיבל בית-המשפט העליון (מפי השופט טירקל) את ערר המדינה והורה על הארכת המעצר בשלושה חודשים.

הבקשה שלפניי היא להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים כהוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ז1997-.

בראשית ישבתי לדין בבקשה ביום 1.1.98, ובאותה ישיבה הסתבר לי כי המשך שמיעתו של המשפט אינו קבוע אלא לשש ישיבות נוספות בלבד. ביקשתי, איפוא - קודם היכנסי לגופם של דברים - כי ייעשה לעיבוי לוח השמיעה, וכי רק לאחר מכן אכניס עצמי לעובייה של קורה.

בית-המשפט המחוזי עשה כמבוקש, והחל ביום 1.1.98 נקבע המשך המשפט ל12- ישיבות, כאשר שתיים מהן קבועות לימים 30.3.98 ו20.4.98-, לאמור, מעבר לתשעים הימים שהמדינה מבקשת עליהם עתה. גם ישיבות אלו שנקבעו, ברובן נקבעו לחצאי ימים בלבד, ואולי אף למטה מכך. הנה-כי-כן הישיבה של יום 16.2.98 נקבעה לשעה 15:00 והישיבה שליום 9.3.98 נקבעה לשעה 17:00. ככל הנראה עמוס אותו הרכב לעייפה, עד שהחל עובד במשמרות. ואולם בכך נבדל הוא בית-המשפט מעבודה במשמרות, שבמשמרות עובדים אנשים שונים, ואילו בית-המשפט עובד הוא-עצמו במשמרות בזו-אחר-זו.

דבר אחד לא נתברר לי לאשורו, והוא, על שום-מה ולמה קבע בית-המשפט המחוזי את ישיבותיו אך מידי שבוע בשבועו, וכך כסדר למשך כל התקופה כולה. לו היה בית-המשפט המחוזי קובע ישיבות לא אך אחת לשבוע אלא כמה ישיבות מידי שבוע, אפשר יכול היה - קרוב לוודאי יכול היה - לקדם את המשך המשפט כראוי. אכן, רחקנו במאוד ממיצוות המחוקק כי משפט יישמע מיום ליום עד גמירא. ואולם גם כך, שמיעה אחת לשבוע החל בשעות הצהריים - לעתים שעות הצהריים המאוחרות - מרחיקה עצמה במאוד מהמצווה עלינו בחוק. ראוי שבית-המשפט המחוזי יתן דעתו לדבר, ואפשר יעלה בידו להוסיף ישיבות נוספות להוכחות גם בתקופת תשעים הימים שהמדינה מבקשת עליהם (תשעים ימים שתחילתם ביום 16.12.97). מה לנו שנדבר על עשיית צדק לנאשמים, אם משפטם מתמשך עת כה ארוכה ובריווחי זמן כה רבים בין ישיבה לישיבה.

כיום קבוע המשכו של המשפט ל8- ישיבות נוספות (במהלך 90 הימים) והישיבה הראשונה אמורה להיות ביום 19.1.98. עורך-דין כרמל, בא-כוחה המלומד של המדינה, ביקש לשכנעני כי המדינה תסיים את פרשת התביעה, קרוב לוודאי, במהלכן של ישיבות אלה. הוא אף הרחיק לכת וטען כי פרשת התביעה תסתיים במהלכן של חמש ישיבות בלבד. בה-בעת הצביע עורך-דין כרמל על כך שישיבות אחדות נתבטלו שלא באשמת בית-המשפט או התביעה. עורך-דין זיו, בא-כוחו המלומד של המשיב, חלק בעוז על דבריו על עורך-דין כרמל, ובמהלך טיעונו דומה היה בעיניי כי השניים מדברים על שני משפטים שונים. לטענת עורך-דין זיו, עיקרי העדים טרם נשמעו עד-כה. יתר-על-כן: בעוד אשר במהלכו הרגיל של משפט מתמעט והולך מספרם של עדים עם התקדמות המשפט, הנה בענייננו מתרבה מספרם מישיבה לישיבה, וכמותם מתרבה חומר הראיות אשר נשלח אליו חדשות לבקרים.

אין בדעתי להכניס את ראשי בין בעלי-הדין בשאלה זו של עדים וראיות. עניין הוא לבית-המשפט המחוזי לענות בו. ענייננו-שלנו הוא בשאלת הארכת המעצר, וזו מצידה תולה עצמה בהתקדמותו הראויה של המשפט, בסיכונים העשויים להילוות לשיחרורו של המשיב ממעצרו, ובשאר עניינים שהארכת מעצר תלויה בהם.

לעת הזו, ובהמשך להחלטתו של השופט טירקל מיום 25.9.97, סברתי, לכאורה, כי יש מקום להיעתר לבקשת המדינה. כך אמרתי לעורך-דין זיו, והמלצתי לפניו כי לא יתנגד לבקשת המדינה להארכת המעצר. עורך-דין זיו הסכים לדבריי, אך הוסיף וביקש כי אתלה את ההחלטה על הארכת המעצר בשני תנאים אלה: אחד, כי תישמר זכותו לפנות אל בית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר, מטעם זה שהראיות לכאורה התומכות באישום, חל בהן כירסום ("רגרסיה" בלשונו של עורך-דין זיו) עד להצדקת שיחרורו של המשיב ממעצר. התנאי השני שעורך-דין זיו ביקש עליו הוא, כי אקבע בהחלטתי שלקראת הארכה נוספת במעצר המשיב - אם תבוא על כך בקשה - ישקול בית-המשפט אם חלה התקדמות ראויה במהלך המשפט, התקדמות שיש בה כדי להצדיק הארכה נוספת של המעצר.

כעקרון אני נוטה להסכים לדבריו של עורך-דיו זיו, שכן לדעתי זכותו עומדת לו באותם שני נושאים שהעלה. אשר לתנאי הראשון, אך פשוט הוא שזכותו של נאשם עומדת לו בכל יום, בכל עת ובכל שעה לבקש עיון חוזר בהחלטת מעצר, ובלבד שיהיה בכוחו לקיים תנאים הנדרשים בחוק לעריכתו של עיון חוזר. כירסום כבד בראיות לכאורה המסבכות נאשם בעבירה, בוודאי יכול שיקים עילה לבקשת עיון חוזר. למותר לומר שאינני מדבר אלא על דרך העיקרון ולא לגופו של המשפט שלפנינו. כך הוא באשר לתנאי הראשון. כך הוא גם באשר לתנאי השני. שכן התקדמות ראויה במהלכו של משפט - בנסיבותיו של כל עניין ועניין - הינה שיקול חשוב בהחלטה על הארכת מעצר. כך יהיה אף בענייננו. למותר לומר כי מנגד עומדים שיקולים אחרים, וביניהם: טיב העבירה והמדובר כאינדיקציה למסוכנותו של המשיב. לעניין זה אין לי אלא להסב את תשומת-הלב לדבריו של השופט טירקל בהחלטתו, באשר למיסתורין האופפים את מעשה הרצח עליו עומד המשיב לדין, מעשה שהתביעה מכנה אותו הוצאה להורג.

אני נעתר, איפוא, לבקשת המדינה ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב לתשעים יום נוספים החל ביום 16.12.97, או עד למתן פסק-דין בעניינו, לפי המוקדם. בה-בעת אני מסב את תשומת הלב לשני הנושאים שעמדתי עליהם למעלה.