בש"פ 11785/05 מדינת ישראל נ. יוחנן ברקאי

1.זוהי בקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) ).

נגד המשיב הוגש, ביום 31.3.2005, כתב אישום המייחס לו עבירת רצח בכוונה תחילה. העובדות הנטענות בכתב האישום הובאו בפירוט בהחלטתו של בית משפט זה מיום 8.8.2005 (כבוד השופט ס' ג'ובראן). בקצרה, לפי הנטען בכתב האישום, הועסק המשיב כשומר ובאמצע שנת 2004 החל המנוח לעבוד לצידו. זמן לא רב לאחר שהצטרף המנוח אל המשיב, פוטר המשיב מעבודתו. ביום 20.3.2005, כך נטען, רצח המשיב את המנוח ביריית אקדח. בין הפיטורין לבין האירוע, לפי כתב האישום, הטריד המשיב את המנוח בטלפון ואיים עליו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים בעניינו, וביום 16.6.2005, לאחר שסקר את חומר הראיות בתיק, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי ערר המשיב לבית משפט זה. ביום 8.8.2005 דחה בית המשפט (כבוד השופט ס' ג'ובראן) את עררו של המשיב וקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מעצרו עד תום ההליכים, וכי מעצם המעשים המיוחסים לו, נשקפת ממנו מסוכנות רבה. במהלך תשעת החודשים שחלפו מאז נעצר המשיב עד תום ההליכים, טרם החלה שמיעת הראיות בתיק. מתן המענה לכתב האישום נדחה לבקשת המשיב ארבע פעמים, וביום 17.11.2005 הוא כפר במיוחס לו. במהלך תקופה זו, החל מחודש אוגוסט, ניהל המשיב הליכים לגילוי חומר חקירה. כעת, מפנה המבקשת לבית משפט זה בקשה כי יוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, מעבר לתשעת החודשים בהם הוא עצור.

2.לטענת המבקשת, לאור מסוכנותו של המשיב הנגלית מהמעשים המיוחסים לו והחשש להימלטותו מהדין, ובהעדר חלופת מעצר נאותה ראוי להאריך את מעצרו של המשיב. המבקשת מציינת כי בתיק קבועים ארבעה מועדים לדיון בבית המשפט המחוזי (2,3,9,10 בינואר 2006) ומשכך, צפוי ההליך להתקדם באורח משמעותי בתקופה הקרובה, הגם שהוא אינו צפוי להסתיים עד תום תקופת הארכת-המעצר אותה היא מבקשת.

לטענת המשיב, בקשותיו לדחות את תשובתו לכתב האישום באו על רקע בקשות חוזרות ונשנות מצידו לעיין בחומר החקירה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר לא טופלו כיאות על ידי המשיבה. עם זאת, מדגיש המשיב, בקשותיו השונות ודחיית תשובתו לאישום, לא העלו ולא הורידו לעניין ניהול המשפט. המועדים לתחילת המשפט נקבעו על-ידי בית המשפט מלכתחילה, ולא שונו בעקבות בקשותיו. לטענת המשיב, המשפט לא התנהל כלל משך תשעה חודשים, אך ורק בשל העומס המוטל על בית המשפט המחוזי. המשיב מוסיף כי ישיבה אחת מבין הישיבות הקבועות למשפט בוטלה וישיבה אחרת קוצרה, ולדעתו, צפוי המשפט, שטרם החל, להימשך חודשים ארוכים. זאת ועוד, חזר המשיב וציין את הפגמים שנפלו לכאורה בחקירת המשטרה. לאור כל זאת, גורס הנאשם, על בית המשפט להישמע להוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) ולשחררו ממעצר, בערובה או ללא ערובה.

3.דין הבקשה להתקבל, אולם, זאת - מתוך הסתייגות. במקרים שאינם חריגים, והמקרה שבפנינו אינו מקרה חריג, אין לקבל מצב בו אדם – גם אם הוא נאשם ברצח מזעזע "בדם קר" - שוהה במעצר במשך תשעה חודשים ובמשפט שמתנהל נגדו לא נעשית כל התקדמות. אכן, הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המורה אותנו כי משפט פלילי יתקיים "יום יום עד גמירא" הייתה כמעט לאות מתה. כך בימי ראשונים (ראו: ע"פ 188/77 ורטהיים נ' מדינת ישראל , פד"י לב(2) 225 וההפניות שם). כך, למרבה הצער, בימינו אנו (ראו למשל: ב"ש 518/82 בוטרשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(3), 682, 687-686; בש"פ 7128/97 מדינת ישראל נ' אבו-טריף , תק-על 98(1), 362; בש"פ 7195/93 מדינת ישראל נ' חיר אסדי , תק-על 94(1), 120). אולם בין פגיעה במימוש ההוראה האמורה מכורח המציאות, לבין קיפאון מוחלט של משפט במסגרתו שוהה הנאשם במעצר עד תום ההליכים – רחוקה הדרך.

הוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) קובעת, בסעיף-קטן (א), לאמור:

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

חרף הוראה זו, מאפשרת הוראת סעיף 62 לחוק, לבית המשפט העליון, "לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת", ואכן:

בעוונותינו, ובעוונותיהם של נאשמים למיניהם, אין זה יוצא דופן שהמדינה פונה אל בית משפט זה בבקשה להאריך את המעצר של נאשמים מעבר לתקופה של שנה, כיוון שמשפטם עדיין נמשך והולך (בש"פ 6616/95 מדינת ישראל נ' באסים בן סמיח שאהין , תק-על 95(3), 628).

אין ספק, כי התארכותם של משפטים מעבר לתשעה חודשים – ואף הרבה מעבר לכך - עשויה להיות, לא פעם, כורח המציאות. אולם, פטור בלא כלום אי-אפשר. משפטים יש להתחיל, אם לא לסיים, בתוך פרק זמן ראוי.

4.כפי שקבע בית משפט זה בהחלטתו מיום 8.8.2005, המעשים המיוחסים לעורר, שנתמכים במכלול של ראיות שיש בו כדי להצביע לכאורה על אשמתו, מגלים כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה. יתר על כן, כפי שציין בית המשפט, האישום המיוחס למשיב מקים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים). לאור זאת, לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

5.המשיבה מסבירה כי הסטגנציה במשפט צפויה, בימים הקרובים, לבוא לקיצה. לאור זאת, מצאתי לנכון להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, תוך תקווה כי בתוך תקופה זו תקבענה ישיבות נוספות ותעשה התקדמות של ממש במשפט.

אשר על כן, יוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים החל מיום 31.12.2005 או עד למתן פסק-הדין בתפ"ח 1049/05 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.