בש"פ 5937/06 מדינת ישראל נ. פלוני

1.ז והי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, או עד למתן פסק הדין בתפ"ח 1168/05 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

2.כתב האישום מייחס למשיב, בשני אישומים, עבירות אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והתעללות בקטין. על פי עובדות האישום הראשון, במהלך השנים 1999-2005, בהזדמנויות רבות, בעל המשיב את אשתו (להלן - המתלוננת ) שלא בהסכמתה החופשית, אף שאמרה לו במפורש שאינה רוצה בכך. בעילות אלו ביצע המשיב תוך שימוש בכוח ובאיומים.

על פי האישום השני, בהזדמנויות רבות הכה המשיב את המתלוננת ושניים מילדיהם הקטינים בכל חלקי גופם באמצעות ידיו ובאמצעות חגורה, ואיים על המתלוננת כי אם תתלונן עליו במשטרה, לא תראה לעולם את ילדיה. ההכאות כללו הצלפה באמצעות חגורה בכל חלקי גופה של המתלוננת, סטירות על פניה ואוזניה והטחת ראשה בחוזקה בקיר, עד שנפלה על הרצפה. כן איים, בשני אירועים שונים, על המתלוננת ועל בתו הקטינה, באמצעות הצמדת סכין לגרונם.

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי (ביום 21.10.2005) בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביום 1.12.2005 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט רוזן ) על שחרורו בתנאים מכבידים. ערר שהגישה המבקשת לבית משפט זה ( השופטת ביניש ) התקבל ביום 7.12.2005, והמשיב נעצר עד תום ההליכים נגדו.

ביום 19.12.2006 הגיש המשיב את תגובתו המפורטת לכתב האישום (לאחר שנערכה ישיבת הקראה ולאחר שכפר בעובדות המיוחסות לו). באותו יום קבע בית המשפט מספר מועדים בחודש יולי 2006 לשמיעת הוכחות. בהמשך ביטל בית המשפט מועדים אלו וקבע במקומם מועדים בחודשים אוקטובר ונובמבר 2006.

4.בבקשתה לפניי טוענת המדינה כי העיכוב בשמיעת ההוכחות נובע מהעומס המוטל על בית המשפט המחוזי בתל אביב, וכי אין לגלגל בעיה מערכתית זו לפתחם של אשת המשיב וילדיה. המדינה מטעימה, כי האישה והילדים נזקקו להגנה במעון לנשים מוכות, שם שוהים הם גם היום, והדבר ממחיש את מסוכנותו של המשיב. היא מוסיפה כי קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט והפעלת לחץ על האישה לחזור בה מתלונתה. כן מפנה המדינה לעברו הפלילי של המשיב, שהורשע בשנת 1998 בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותגרה במקום ציבורי. בנסיבות אלו, כך המדינה, אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב.

לעומתה, טוען המשיב, כי לא ייתכן ששמיעת ההוכחות תיקבע מראש אל מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית של תשעה חודשים, ואף מעבר לשלושה חודשים נוספים (כך שתידרש לפחות עוד בקשת הארכה נוספת). לטענתו, בנסיבות אלו משתנה נקודת האיזון, כך שגם אם בשעתו צריך היה לעצור את המשיב, וגם אם עדיין לא ניתן לשחררו לחופשי מפאת מסוכנותו, הרי שכיום אפשר לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, בדומה לחלופה אשר נקבעה בהחלטתו של השופט רוזן .

5.שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אכן, כדברי בא כוח המשיב, נקודת האיזון משתנה עם חלוף הזמן, ובעיקר לאחר תום התקופה הסטטוטורית של תשעה חודשים שבהם נתון נאשם במעצר לאחר הגשת כתב האישום נגדו. כך סוכמה ההלכה בעניין זה מפי השופטת פרוקצ'יה :

"ככל שזמן המשפט מתארך משתנה נקודת האיזון ההתחלתית בין האינטרס הציבורי בהמשך המעצר כדי לגונן על הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם וכדי להבטיח את תקינות ההליך השיפוטי מפני חשש לשיבושו, לבין ההגנה על חירותו האישית של הנאשם בטרם הוכרע דינו. לעולם נדרש איזון מחודש על פי הנסיבות המשתנות, ומתן משקל משתנה לערכים הנוגדים הפועלים זה כנגד זה. ככל שמשפטו של נאשם מתארך, נוטות כפות המאזניים לכיוונו וערך חירותו האישית גובר לעומת אינטרס ההגנה על הציבור" (בש"פ 6347/05 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתנה ביום 7.8.2005, פסקה 7).

חלוף תשעת החודשים שבהם נתון המשיב במעצר, מבלי שהוחל כלל בשמיעת ההוכחות במשפטו, מטה אפוא את כף המאזניים לכיוון חירותו האישית.

6.העובדה כי משפטו של המשיב טרם החל, מקשה מאוד על בית המשפט בהידרשו להפעיל את סמכותו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – החוק ). זאת, לאור הוראתו של סעיף 61 לחוק, המורה כי אם משפטו של הנאשם לא נגמר בהכרעת דין תוך תשעה חודשים מעת מעצרו בשל אותו כתב אישום, ישוחרר ממעצרו. המחוקק הניח כי הכרעת דינו של נאשם המוחזק במעצר עד תום ההליכים תינתן תוך תשעה חודשים. בקובעו את ההסדר שבסעיף 62 לחוק - המסמיך שופט של בית משפט זה לצוות, בתום תשעת החודשים הראשונים, על הארכת המעצר לתקופה של עד 90 ימים - לא העלה המחוקק על דעתו שזה ישמש למקרים בהם טרם החלה כלל שמיעת הראיות במשפטו של הנאשם. במקרים אלה, ההידרשות לסמכות החריגה שבסעיף 62, הופכת את מעצר תשעת החודשים למעין "מעצר גישור" בין הגשת כתב האישום לתחילתה של פרשת התביעה. "מעצר גישור" מעין זה מצוי בהסדר שנקבע בסעיף 17(ד) לחוק, המסמיך את בית המשפט ליתן צו מעצר להמשך החזקתו של חשוד בפרק הזמן הקצר שבין סיום חקירתו לבין הגשת כתב אישום. באותו הסדר הגביל המחוקק תקופה זו לחמישה ימים בלבד. הדעת אינה סובלת מצב בו הנאשם מוחזק תשעה חודשים במעצר, שכל כולו מעין "גשר" לתחילת פרשת התביעה. ברי, שהסיבות המערכתיות לכך אינן מיוחדות למקרה שלפניי דווקא, אך אין בכך כדי לגרוע מהקושי הניצב בפני בית המשפט שעה שהוא נדרש להכריע בסיטואציה מעין זו שלפניי. וכבר אמר השופט ריבלין, במקרה דומה:

"... במקרים שאינם חריגים, והמקרה שבפנינו אינו מקרה חריג, אין לקבל מצב בו אדם - גם אם הוא נאשם ברצח מזעזע "בדם קר" - שוהה במעצר במשך תשעה חודשים ובמשפט שמתנהל נגדו לא נעשית כל התקדמות. אכן, הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המורה אותנו כי משפט פלילי יתקיים "יום יום עד גמירא" הייתה כמעט לאות מתה. כך בימי ראשונים ... כך, למרבה הצער, בימינו אנו ... אולם בין פגיעה במימוש ההוראה האמורה מכורח המציאות, לבין קיפאון מוחלט של משפט במסגרתו שוהה הנאשם במעצר עד תום ההליכים – רחוקה הדרך" (בש"פ 11785/05 מד"י נ' ברקאי , ניתנה ביום 30.12.2005).

7.ואולם, אחר כל הדברים האלה, עדיין מונח על כף המאזניים השנייה האינטרס של הגנה על הציבור, ובפרט ההגנה על אשת המשיב וילדיהם הקטינים, החוסים כעת במקלט לנשים מוכות. לאור חומרתן של העבירות שהמשיב ביצע (לכאורה) כלפי בני משפחתו, ובהתחשב במסוכנותו כפי שזו עולה גם מעברו הפלילי, איני רואה מנוס מהמשך מעצרו לעת הזו. באיזון שבין זכויותיו של המשיב – הגם שחשובות הן, ודאי כל עוד נהנה הוא מחזקת החפות – לבין זכותם של אשת המשיב וילדיהם לבטחון, גוברת זו האחרונה, בשלב זה. לכך יש לצרף גם את איומיו של המשיב כלפי המתלוננת (שלא תתלונן נגדו) וטיבן של העבירות, המקימים חשש מפני שיבוש מהלכי משפט על ידי המשיב, אם ישוחרר לחלופת מעצר. אכן, בפסיקתו של בית משפט זה מצויים מקרים דומים, שבהם הוארך המעצר בסיטואציה דומה, באשר מסוכנתו של נאשם והחשש לשיבוש מהלכי משפט לא איפשרו שחרורו לחלופת מעצר. וראו בבש"פ 9813/05 מד"י נ' היזמי (ניתנה ביום 26.10.2005), מפי השופטת נאור , ובבש"פ 4964/06 מד"י נ' זבריץ (ניתנה ביום 29.5.2005), מפי השופט עדיאל .

8.עם זאת, מאחר שלפי המועדים שנקבעו בידי בית המשפט לשמיעת ההוכחות, צפוי כי המדינה תגיש בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב, אני מורה למבקשת לפעול למען הקדמת מועדי שמיעת ההוכחות. מעיון ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום עולה כי שמיעת ההוכחות לא אמורה להימשך זמן רב והמשפט לא צפוי להתארך זמן ממושך, כך שניתן להימנע מבקשות חוזרות ונשנות להארכות מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, בקשות האמורות להיות החריג, ולא הכלל.

9.סוף דבר: הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך בזאת ב-90 יום נוספים, החל מיום 21.7.2006, או עד למתן פסק הדין, לפי המוקדם.