בש"פ 7135/08 אברהם אושנגי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' קרת מאיר ) מיום 31.7.2008, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר, וכנגד אדם נוסף (להלן: הנאשם הנוסף ), הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביבי-יפו. בכתב האישום, הואשם העורר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) ו-29(ב) לחוק העונשין ושוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. הנאשם הנוסף הואשם גם הוא בכל אלה, וכן בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], נהיגה ללא פוליסת ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.7.2008, בזמן בו היה הנאשם הנוסף נתון במעצר בית, קרבו הנאשמים לקטנוע שחנה ברחוב, והחלו בניסיונות להתניעו על מנת לגנבו. אשתו של בעל הקטנוע (להלן: המתלוננת ), שהבחינה בשניים, ניסתה למנוע מהם להימלט עם הקטנוע. הנאשם הנוסף דחף את המתלוננת, ושני הנאשמים עלו על הקטנוע וברחו מהמקום, כאשר הנאשם הנוסף הוא שנוהג בקטנוע – וזאת ללא שהיו לו רישיון נהיגה או תעודת ביטוח. לאחר מכן, התפתח מרדף משטרתי, במהלכו נסעו השניים בפראות, בניגוד לחוקי התנועה, ותוך סיכון חיי אדם. בסופו של המרדף, נעצרו שני הנאשמים בידי המשטרה.

2.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למעצרם של שני הנאשמים עד לתום ההליכים. בבקשה, נטען כי הודאותיהם של הנאשמים, יחד עם עדותה של המתלוננת ועדויות השוטרים, מהווים ראיה לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים. כמו כן, נטען כי אופי העבירות בהן מואשמים הנאשמים מבסס את מסוכנותם, באופן המצדיק מעצרם עד לתום ההליכים, ושולל את האפשרות לקיום חלופת מעצר. מנגד, טען העורר, כי עובדות המקרה והמעשים המיוחסים לו מלמדים על תפקיד שולי, אם בכלל, שהיה לו בביצוע העבירות נשוא כתב האישום, באופן שמצביע על מסוכנות נמוכה. לפיכך, ביקש בא-כוח העורר כי תישקל חלופת מעצר בעניינו. בהחלטתו מיום 31.7.2008, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של העורר, וקיבל את הבקשה להארכת מעצר עד לתום ההליכים. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי ישנן ראיות לכאורה לאשמתו של העורר, וכי, נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, לא ניתן לשקול חלופת מעצר בעניינו. כנגד החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

3.בערר, אין העורר טוען כנגד קיומן של ראיות לכאורה כנגדו. אלא, שלטענת העורר, הראיות לכאורה מעידות על מעורבות נמוכה ושולית שלו בעבירות נשוא כתב האישום: העורר מצביע על כך שהנאשם הנוסף הוא שדחף את המתלוננת וחבל בה, הוא שנהג בקטנוע, והוא שביצע את העבירות תוך כדי מעצר הבית בו היה נתון. נוכח כל זאת, ונוכח העובדה שבית המשפט קמא דווקא הורה על עריכת תסקיר בעניינו של הנאשם הנוסף, טוען העורר, כי מכוח עיקרון השוויון, יש להורות על עריכת תסקיר גם בעניינו. מנגד, טענה המדינה לפניי, כי נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, אין כלל מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו. כמו כן, העיר בא כוח המדינה, כי לנאשם הנוסף אכן נערך תסקיר, אך זאת בהתחשב בגילו הצעיר ובכך שבעת ביצוע העבירה היה נתון לטיפול שירות המבחן בתיק אחר. מכל מקום, גם לגבי הנאשם הנוסף נדחתה לבסוף האפשרות של חלופת מעצר.

4.דין הערר להידחות. עיקרון השוויון בין נאשמים הינו, אכן, עקרון חשוב. אולם, כאשר מתקיימת הבחנה מהותית בין נאשמים שונים, יש להכריע בעניינו של כל אחד מהם לגופו, על פי מכלול נסיבות העניין (ראו למשל: בש"פ 11136/03 מדינת ישראל נ' איטח , פ"ד נח(5) 337 (2003)). במקרה שלפניי, נבדלים שני הנאשמים זה מזה, לעניין חלופת המעצר, בעברם הפלילי. בעניינו של הנאשם הנוסף, ראה בית המשפט קמא להורות על עריכת תסקיר מעצר, נוכח היותו של הנאשם הנוסף בטיפולו של שירות המבחן, ובן 22. לעומת זאת, העורר הוא אדם בוגר, בן 41, שלו עבר פלילי עשיר הכולל הרשעות בעבירות רכוש רבות מאוד, עבירות של תקיפה, בריחה ממשמורת חוקית, וכן עבירות סמים, והוא ריצה תקופות ארוכות של מאסר. בעת שביצע את העבירה המיוחסת לו, חלפו רק שלושה חודשים מאז השתחרר ממאסר, והוא ביצעה לכאורה, בעת שמאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד נגדו. בדומה לבית המשפט קמא, אף אני הגעתי למסקנה, כי בנסיבות עניינו של העורר, נוכח עברו הפלילי המכביד ונוכח המעשים המיוחסים לו, אין מקום להידרש לבחינת האפשרות של חלופת מעצר בעזרת תסקיר מעצר. כאמור, גם שותפו לעבירה לא שוחרר לחלופה, כך שטענת ההפליה ביניהם חסרת בסיס.

אשר על כן, הערר נדחה.