בש"פ 7236/07 אחמד קורד נ. מדינת ישראל

1.

שני העותרים, ועמם שניים נוספים, עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים. בשני האישומים שבכתב האישום מואשמים הם בעבירות של פעולות ברכוש טרור לפי סעיף 9(2) רישא לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005, מגעים עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביצוע שירותים עבור התאחדות בלתי מותרת לפי סעיפים 35(1)(ג) ו-73 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, ותמיכה בארגון טרור לפי סעיף 4(ד) לפקודת מניעת טרור, התש"ח-1948.

בגידרם של אותם הליכים הוצאה ביום 22.8.07 תעודה בדבר ראיות חסויות, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, חתומה בידי שר הביטחון.

בפני עתירה שהגישו העותרים לגילוי הראיות החסויות, ולמצער "להורות על רשימת נושאים מפורטת" ("פראפרזות") של אותן הראיות.

2.

וזו תמצית המעשים הנטענים בכתב האישום.

שני העותרים הינם פעילים באגודת "ועדת הצדקה בא-רם ודחיית אל בריד" ("הועדה"). המשיב 1 הינו גזבר הועדה והמשיב 4 חבר בה.

החל משנת 2005, עם סגירת מוסדות החמאס בירושלים, החלה הועדה לשמש צינור להעברת כספים מגופים של החמאס בחו"ל לפעילי הארגון בירושלים למימון פעילות הארגון. לחמאס ארגון גג המאחד עשרות ארגונים איסלאמיים מרחבי העולם הנקרא "קואליצית הצדקה", שמרכז פעילותו בסעודיה, והמופעל תוך מעורבות אקטיבית של הנהגת החמאס מסוריה.

ביום 25.2.02 הכריז שר הביטחון, בהתאם לסמכותו לפי תקנה 84(1)(ב) לתקנות ההגנה שעת חירום, כי "קואליצית הצדקה" הינה התאחדות בלתי מותרת.

העותרים פעלו החל משנת 1999 במסגרת ה"ועדה" לקבל כספים עבורה מקואליצית הצדקה ומגופים הפועלים מטעמה בארצות שונות בעולם. בדרך זו גייסו עבור הועדה סכום העולה על 17 מיליון ש"ח. לשם כך עמדו בקשר רצוף, טלפוני ואחר, עם פעילי קואליצית הצדקה ופעילי ארגון החמאס.

כתב האישום מוסיף ומפרט, כי הנאשם מס' 1 (שאיננו עותר בעתירה זו) אף נסע למטרה זו בשנת 2006 לסעודיה לפגישות עם נציגי קואליצית הצדקה. עוד נטען, כי באוקטובר 2005 העבירה הועדה, בהשתתפותם הפעילה של העותרים, סכום של 50,000 דינרים ירדניים לפעילי חמאס בכירים בירושלים. לאחר מכן הוקם מנגנון להעברת כספים מהועדה לפעילי חמאס לצורך מימון פעולותיו. נטען, כי החל משנת 2006 הועברו בדרך זו על ידי העותרים והועדה לחמאס סכומים מצטברים של כ-900,000 ש"ח.

3.

תעודת החיסיון מחסה, כלשונה, את הראיות דלהלן:

"1. מקורות המידע של שב"כ ותוכן המידע שיש בו כדי לחושפם.

2.שיטות פעולה, נוהל עבודה ודרכי איסוף חומר של שב"כ באיסוף מידע ובחקירה, ותוכן המידע שיש בו כדי לחושפם, למעט טענות פסול.

3.שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם של עובדי שב"כ".

בכתב העתירה לגילוי הראיה מסכימה ב"כ העותרים כי הנושאים המפורטים בתעודת החיסיון הם "נושאים שבכל מקרה ובכל תיק בטחוני ראויים הם על פניהם לחיסיון מפני חשיפה". אולם, מוסיפה היא וטוענת, כי עתירה זו הינה

"להסרת חיסיון מכל נושא אשר יש בו כדי לסייע להגנתו של הנאשם או לתרום להגנה רבה יותר של ההליכים בתיק זה, אשר תסייע להגנת הנאשם. מובן כי אין נדרש לגלות מקורות המידע של השב"כ ותוכן המידע שיש בו כדי לחושפם, שיטות פעולה, נוהלי עבודה ודרכי איסוף חומר של שב"כ באיסוף מידע ובחקירה, ותוכן המידע שיש בו כדי לחושפם, שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם של עובדי השב"כ".

בדיון בעתירה התבקשתי על ידי העותרים לעיין בחומר המחוסה, ובחלקו של הדיון שהתקיים בדלתיים סגורות פירטו בפני ב"כ המשיבה את עיקרי הדברים והשיקולים שעמדו ביסוד הוצאת תעודת החיסיון.

ב"כ המשיבה הוסיפה ופירטה את הליכי המיון והסינון שעברו חומרי החקירה הגולמיים. ועיקרם, חשיפת חומרי החקירה הדרושים, על פי הבנת המשיבה לניהול ההגנה תוך צמצום היקף החיסיון לאותם החומרים שחוסו.

מדובר במיון דו שלבי. בראשונה גופי החקירה, ולאחר מכן בדיקה פרטנית של גורמי הפרקליטות. גם אלה כמובן נותרו בגדר המונח "חומר חקירה", אולם הקשר בינם לגופם של האישומים שבכתב האישום הינו עקיף ומרוחק. לאחר תום הדיון, נפניתי לבחון את החומר החסוי, ומכאן להחלטה זו.

4.

העיון שעיינתי בחומר שהוצג בפני מובילני למסקנה כי אכן המדובר במידע שהושג ממקורות שונים ובדרכי פעולה שונות ורגישות של גורמי המודיעין, אשר חשיפתם (או חשיפת חלק מהם) עלולה לפגוע בביטחון המדינה ולסכן מקורות מידע ודרכי פעולה החיוניים לכך.

במגבלות הנתונות, לא אוכל כמובן להוסיף פרטים מעבר למסקנתי האמורה במיתאר הכללי הנ"ל.

הבחינה הנוספת הנדרשת לעניין עתירה זו הינה, האם קיימים נתונים או חומרים בחומר החסוי החיוניים להגנתם האפשרית של העותרים במשפטם. שכן, אם כך הוא הדבר ו"אם ראיה פלונית 'חיונית' היא להגנתו של נאשם, כי אז לא יקיים בית המשפט את החיסיון אלא יורה על גילויה של הראיה" (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 433, 437 (1997)).

לעניין זה של בחינת מידת "חיוניותה" או חשיבותה של ראיה שבחומר מחוסה להגנת הנאשם, נאמרו על ידי השופט (כתוארו אז) א' ברק הדברים הבאים:

"יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הביטחוני של הראיה בחשיפתה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על גילוי ... המבחן, הקבוע בסעיף 44(א) לפקודת הראיות, מחייב בדיקה שהיא אינדיווידואלית וספציפית. הוא מחייב בחינת ערכה ההוכחתי של הראיה במסגרת המשפט, שבו מבקשים את הגשתה ... בחינה זו, מטבע הדבירם, אינה יכולה להיות אקדמית, אלא תכליתית וצמודה 'לעובדותיו של המקרה הנדון' (ע"פ 484/80, בעמ' 220). על בית המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו .... אין לו לשופט, במקרה זה, אלא ללמוד כמיטב יכולתו את מצב הראיות במשפט ואת עמדת הצדדים בשאלות השנויות במחלוקת ועל רקע זה להגיע להכרעה, כנדרש בסעיף 44(א) לפקודת הראיות" (ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729, 739-738 (1984) – השופט, כתארו אז, ברק. ההדגשות הוספו – י"א).

פורטו בפני חומרי החקירה שנחשפו ונמסרו לנאשמים (על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי), ובהם הודעות והודאות שנגבו מהם וממעורבים ישירים וכן נתונים ראיתיים נוספים.

בהתחשב בכך, מוצא אני כי החומר החסוי שהועמד לעיוני הינו פריפריאלי ומרוחק ממעגלי המעשים הנטענים בכתב האישום, וזאת ברמה שחשיפתו אינה "חיונית" ואף אינה דרושה באופן משמעותי להגנתם של העותרים.

לדעתי, התועלת הפוטנציאלית שתצמח להגנה – אם בכלל – מחשיפת החומר המחוסה, הינה קלושה ומרוחקת.

אדרבא, בחלקים מהחומר יכול ויהיה סיוע ניכר דווקא לגירסת התביעה.

לעומת זאת, חשיפת החומר – ולו גם בחלקו – עלולה כאמור לפגוע בביטחון המדינה.

באיזון הכולל של הדברים, אני מחליט לדחות את העתירה.