בש"פ 7396/06 שמעון דיין נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום נגד העורר כולל שני אישומים. האישום הראשון מייחס לעורר התפרצות לדירה. המערער נתפס בכף במהלך ההתפרצות. משהובא העורר לתחנת המשטרה לצורך חקירה איים על בעל הדירה בנוכחות קצין המשטרה. בין היתר אמר העורר " איך שאני אצא אני אראה לו מי זה סימו דיין. הוא לא יודע עם מי יש לו עסק ". בגין דברים אלה (ונוספים) יוחסה לעורר באישום השני, עבירת איומים. בד בבד, עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' מילנוב) הורה על מעצרו עד תום ההליכים ובמקביל הורה על הגשת תסקיר מעצר. שירות המבחן העלה את ההצעה לשלב את העורר בטיפול מגמילה מסמים במסגרת מוסד רמות יהודה (זוהרים).

ביני לביני, במהלך התקופה שבה נעשו תהליכי הבחינה וההתאמה במוסד הגמילה, התקיים גם הדיון לגופו בענינו של העורר. העורר הודה בעבירות המיוחסות לו והורשע על סמך הודייתו. משבא עניינו פעם נוספת בפני בית המשפט השלום, סבר כבוד השופט מילנוב כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר בשלב זה, בין היתר משום שלא עומדת לו חזקת החפות ומשנקבע המועד לטיעונים לעונש "נראה כי המקום לטעון לגמילה הוא במסגרת הטיעונים לעונש...". על החלטתו זו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי כב' השופט י' שפירא התייחס לתנאי הטיפול הספציפיים במוסד הגמילה, הכוללים גם מערך יציאות לחופשה על פי שלבי הטיפול, כאשר יציאות אלה לחופשה הן חלק אינטגראלי מהטיפול ולא ניתן לשנות את התוכנית. בהתבסס על נתון זה, על הכלל לפיו שחרור נאשם בערבות לצורך טיפול גמילה (לאחר שנעצר עד תום ההליכים) לא יעשה כדבר שבשגרה אלא במקרים נדירים בלבד, ועל העובדה שדינו של העורר אמור להיגזר בימים הקרובים - דחה כבוד השופט שפירא את הערר. על החלטה זו הערר שבפני.

2.בהודעת הערר, כמו גם בטיעון בעל-פה, תקף בא-כח העורר את התנהלותם של התביעה ובית משפט גם יחד בעניינו של העורר. כללית ומבלי להיכנס לפרטים, הטענה היא כי שליחתו של העורר למוסד גמילה צריכה היתה להיעשות לפני כחודש כאשר מוסד הגמילה הנ"ל השלים את תהליכי בדיקתו, הסכים לקבלו ונקבע תאריך כניסה. הדחיות שהיו לאורך התקופה, לא בעטיו של העורר היו. אין זה מן הראוי, כך לטענת הסנגור, לזקוף לחובתו של העורר את הודאתו באשמה והרשעתו ולראות בכך שינוי מצב לרעה מבחינתו. העורר גילה רצינות ונכונות להיכנס למסלול גמילה ארוך. בכך זרק העורר "פיתיון" לחברה ולעצמו. אי בליעת הפיתיון מהווה "הימור שהחברה אסור לה לקבל על עצמה".

3.לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתם של השופטים שקדמו לי בדיון בפרשה זו. ליבת הטיעון מצויה במה שמוגדר על-ידי הסנגור כחוסר הגינות בדרך ההתנהלות של בתי משפט קמא: "ההחלטה נגועה בחוסר הגינות יסודית של בית משפט בישראל מן הראוי שתבוטל על-ידי ערכאת הערעור". על כך יש לומר כדלקמן: ניתן לחלוק על שיקוליו של בית משפט קמא, על מסקנתו, על קצב הדיונים וכיו"ב. כל אלה גם יחד, אינם שיקולים לחוסר הגינות שהיא טענה קשה כאשר היא מושמעת כלפי ערכאה שיפוטית. טענה קשה זו – אינה מבוססת ולא היה לה מקום.

4.לגופו של ענין, ההחלטה האם להיענות לבקשה לשחרר את העורר בשלב זה לתהליך גמילה, צריכה להתקבל על –סמך שיקולים רלוונטיים שעניינם מהותן של העבירות שמדובר בהן, מסוכנתו של העורר וחלופת המעצר המוצעת, קרי: השהייה במוסד גמילה.

באשר למסוכנות: זו נלמדת במקרה זה לא מעבירת הרכוש (התפרצות) כשלעצמה, אלא מהשילוב בין עבירה זו להתנהגותו של העורר משנתפס בכף. העורר לא היסס לאיים על בעל הדירה בנוכחות קצין משטרה, איום בוטה וממשי ביותר. לכך מצטרפת העובדה כי לעורר תשע הרשעות קודמות, עבירות סמים רבות וכן עבירות של שיבוש מהלכי משפט. המסוכנות נלמדת לפיכך, גם ממיהותו של העורר. משכך, על פניו היה מקום למעצרו של העורר (על התשתית הראייתית איש לא חלק מלכתחילה עוד לפני הודאתו של העורר והרשעתו).

5.נותרה איפוא השאלה, בדבר שהייתו בחלופת מעצר. הכלל הוא כי בשלב המעצר אין שולחים אדם לחלופת גמילה. אין מדובר בכלל שרירותי, אלא בכלל שמקורו בהתייחסות למשמעותו של תהליך גמילה וסיכויי הצלחתו. כאשר מדובר במי שנרתם לתהליך גמילה, אך ורק כאשר חרב המעצר מונפת מעל ראשו ולא מתוך מוטיבציה אמיתית, מלכתחילה הצלחת הגמילה אינה מובטחת שעל כן רק במקרים חריגים ייעשה שימוש באפשרות זו וראה לענין זה בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות המובאות שם. במקרה הנוכחי, הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה. מעיון בתסקיר שירות המבחן, אני למדה כי לא המשיב העלה מיוזמתו את אפשרות הגמילה, אלא שירות המבחן הוא שהציע לו לבחון את טיפולו במסגרת קהילה טיפולית. העורר מצידו "ביטא התלבטות בולטת", ראה התסקיר מיום 6/6/06. לפיכך, מלכתחילה ספק אם היה מקום לבחון אפשרות גמילה בשלב המעצר. בית משפט קמא הזכיר לעניין זה גם את תנאי הטיפול הכוללים יציאה לחופשות. אף זהו שיקול עניני וחשוב – משנקבע כי קיימת מסוכנות, ספק אם מן הראוי לשלב את העורר בתהליך שכולל חופשות שאינן משקללות בהכרח היבט זה.

6.בדיעבד, אין גם פסול בכך שבית המשפט נתן דעתו לשלב שבו מצוי הדיון לגופו. דיון זה כפי שהוסבר לעיל, אמור להסתיים בעוד תקופה קצרה במיוחד והדעת נותנת כי כחלק משיקולי הענישה יתייחס בית המשפט לנכונותו של העורר, לעבור טיפול גמילה (בהנחה שלא יחול שינוי בנושא זה) ולכך שמוסד הגמילה ערוך לקלוט אותו.

הערר נדחה.