בש"פ 749/06 יוסף חבובה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 90129/06 מיום 17.1.2006, לפיה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 8.1.2006 והוחלט על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו ולעוד שלושה נאשמים נוספים, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עשרות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין ועשרות עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי, לפי סעיף 432 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר, יחד עם אחרים, פעל במסגרת חברת "מ.א.נ.ח" (להלן: החברה) בדרך של תוכנית "עוקץ", כדי לרכוש סחורות מספקים באמצעות שימוש בשיקים ללא כיסוי. לטענת המשיבה, נרכשה במסגרת זו סחורה בסך כולל של כשני מיליון ש"ח. על-פי כתב האישום, העורר שימש כקניין בחברה ובתפקידו זה רכש סחורות מספקים, תוך שימוש בשיקים ללא כיסוי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 8.1.2006 החליט בית-משפט השלום (כבוד השופטת י' הניג) לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אביו ובערבותו, בערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח ולאחר הפקדת פיקדון על סך 4,000 והתקנת איזוק אלקטרוני.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בטענה, כי שגה בית-משפט השלום בייחסו לעורר תפקיד מינורי בחברה.

ביום 17.1.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) את הערר בקובעו, כי המשיב נטל, לכאורה, חלק פעיל ומרכזי בפרשה, כשמהמעשים המיוחסים לו עולה מסוכנותו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי חלקו בפרשה היה מרכזי, כשלטענתו, נודע לו על מהותה של החברה רק בשלב מאוחר. העורר טוען, כי יש בחלופת המעצר שהתקבלה על-ידי בית-משפט השלום כדי לאיין את המסוכנות המיוחסת לו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי לעורר היה תפקיד מרכזי ביותר בחברה ובפרשה וכי מסוכנותו עולה מתוך כלל נסיבות הפרשה. כן טוענת המשיבה, כי התסקירים שנערכו בעניינו של העורר הינם שליליים ביותר. לטענת המשיבה, אין בחלופת המעצר בבית אביו כדי לשלול את האפשרות שהעורר יחזור על מעשיו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בתיק החקירה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בעורר, אשר היה חלק מביצוע שיטתי ורב היקף של פעולות מרמה, אשר נעשו מול מספר רב של ספקי סחורות. מדובר במעשים שנעשו לשם בצע כסף, תוך פגיעה רבה באחרים ואשר הפיתוי הכלכלי לחזור עליהם הנו רב. לאור זאת, עולה מאליה המסוכנות הגלומה במי שנטל חלק בביצוע מעשים מסוג זה. לעניין זה, קובעת ההלכה, כי הגם שעבירות רכוש, כשלעצמן, אינן מקימות את חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), הרי שבנסיבות מסויימות, עבירות מסוג זה עשויות להקים עילת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. לגבי נסיבות אלו, נקבע בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4), 268 , 271-272, כי:

"מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה."

כאמור, בענייננו, אכן קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה, לפיהן נטל חלק בקשירת קשר ובביצוע עבירות מרמה רחבות היקף שכוונו כנגד מספר רב של קורבנות ואשר היה בהן כדי לגזול מקורבנות העבירות רכוש רב. כנגד העורר קיימות גם ראיות לכאורה, לפיהן תפקידו בפרשה לא היה שולי כלל וכלל. העורר הודה בחקירתו מיום 15.11.2005 (בעמוד 4 בשורות 87-103), כי ידע על מהותה של החברה עוד בטרם החל לעבוד בה ומאמרותיו בחקירתו זו עולה גם תפקידו המרכזי בפרשה.

לא ניתן להתעלם אף מעברו הפלילי המכביד של העורר ובפרט מהעובדה, שאף המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו לא הרתיע אותו מפני ביצוע העבירות המיוחסות לו. לאור זאת, לא ניתן לתת אמון במבקש שישמור על תנאי חלופת המעצר וקיים חשש רב, כי שחרורו לחלופת מעצר לא תאיין את המסוכנות העולה ממנו ותמנע מבעדו לחזור על מעשיו.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.