בש"פ 753/06 יעקב אשכנזי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר), בתיק ב"ש 21502/05 מיום 8.11.2005, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 6.7.2005 לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו מספר עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין; עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, עבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין; עבירה של הטרדה, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב-1982 ועבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1) בצירוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

ביום 9.12.2005 הוגש כנגד העורר כתב אישום מתוקן, אשר הוסיף לעבירות שיוחסו לו עבירות רבות של מעשי סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(3) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר, במספר רב של פעמים בין השנים 2002 ו-2005 כפה על אשתו (להלן: המתלוננת) קיום יחסי מין, באמצעות שימוש באלימות ובאיומים. כן נאשם העורר, כי עקב אחר המתלוננת והטריד אותה, גם באמצעות התקשרות לטלפון הנייד שלה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו מיום 6.7.2005 קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בהתבססו, בין השאר, על המלצת שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אלא אם ישולב בתוכנית טיפולית ועל התרשמותו של שירות המבחן מהסיכון הגלום בעורר.

על החלטתו של בית-המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית-משפט זה בטענה, כי ראוי היה לאמץ את החלופות שהוצעו בעניינו. ביום 11.9.2005 דחה בית-משפט זה (כבוד השופטת ד' ביניש) את הערר בקובעו, כי החלופות שהוצעו אינן עונות על הדרישות שהוצבו בתסקיר שירות המבחן ועל-כן אין בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. כן ציין בית-המשפט, בשולי החלטתו, כי אם תימצא חלופה מתאימה, העונה על הדרישות אשר פורטו בתסקיר, יהיה מקום לשוב ולבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

ביום 26.9.2005 הגיש העורר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 6.7.2005. ביום 8.11.2005 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה בציינו, כי החלופות שהוצגו בפניו אינן ממלאות אחר הדרישות שהועלו בתסקיר שירות המבחן לשם שחרור העורר לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר מבלי שישולב בה הליך טיפולי וכן משדחה את החלופות שהוצעו בפניו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין בחלופות המעצר שהוצעו על-ידי העורר כדי לאיין את מסוכנותו. המשיבה מציינת, כי שירות המבחן התרשם, כי מן העורר נשקפת מסוכנות ועל כן קבע מספר קריטריונים לאיונה, כאשר החלופות שהוצעו אינן עומדות בקריטריונים אלו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטות של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בעורר, אשר מיוחסות לו עבירות רבות וחמורות ביותר כנגד המתלוננת. שירות המבחן התרשם מהמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, אך יחד עם זאת סבר, כי ייתכן ויש מקום לשחררו לחלופת מעצר, אשר תשולב בהליך טיפולי ואשר יהיה בה די כדי לאיין את מסוכנותו.

בית-המשפט המחוזי, אשר בחן את חלופות המעצר, קבע, כי אין בהן כדי לעמוד בקריטריונים אלו ולאיין את מסוכנותו של העורר. בית-המשפט ביסס את קביעתו על התרשמותו השלילית מהערבים המוצעים, אשר בית-המשפט לא נתן אמון ביכולתם לפקח על העורר וכן על העובדה, שלא היה בחלופות המוצעות כל שילוב של הליך טיפולי. בנסיבות אלו, איני רואה כל מקום לשנות מהחלטת בית-המשפט המחוזי, אשר תואמת את החלטתו של בית-משפט זה, מיום 11.9.2005.

לסיכומו של עניין, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר, הערר נדחה.