בש"פ 7569/12 ליזה זוהר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) אשר דחה את ערר המבקשת על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' מלמד ) שלא לבטל החלטת פסילה מינהלית בת 60 ימים של רישיון הנהיגה של המבקשת על-ידי קצין משטרה (להלן: החלטת הפסילה ).

1.

ביום 9.9.2012 הייתה המבקשת מעורבת בתאונת דרכים, כאשר רכבהּ פגע בילד בן 11 שרכב על אופניו. על-פי הנטען, לאחר התאונה עזבה המבקשת את המקום מבלי להותיר פרטים. יום למחרת התאונה זומנה המבקשת לשימוע בפני קצין משטרה, אשר מתוקף סמכותו לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה )

הורה על פסילת רישיון הנהיגה שלה לתקופה של 60 יום.

2.

המבקשת, אשר לא הסכינה עם ההחלטה האמורה, הגישה בקשה לביטול החלטת הפסילה לבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו. בית המשפט לתעבורה (כב' השופט מ' מלמד ) דחה את בקשתה. בהחלטתו סקר בית המשפט לתעבורה את התשתית הראייתית הלכאורית, ממנה עולה כי בעת התרחשות התאונה נסע הילד על אופניו והתקרב למעבר החצייה ברחוב יפת 171 שביפו. הילד הביט לצדדים והחל לחצות את המעבר, אז הגיח רכבה של המבקשת ופגע בו. אופניו של הילד עפו מעלה, והילד נפל על הכביש. בשלב זה עצרה המבקשת את רכבה, כינתה את הילד "טמבל" והמשיכה בנסיעתה. בית המשפט לתעבורה התייחס לדברי דודתו של הילד אשר חלפה במקום סמוך לאחר קרות התאונה; לממצאי בוחן התאונות שאיתר נזקים ברכבה של המבקשת; וכן לכך שהמבקשת נוהגת משנת 1999, ולחובתה נרשמו שבע הרשעות תעבורה קודמות. נוכח דברים אלו קבע בית המשפט לתעבורה כי התאונה התרחשה על מעבר החצייה, וכן כי קיימות ראיות לכאורה גם לעבירת אי-מסירת פרטים. על כן נפסק כי לא נפל פגם בהחלטת הפסילה, והבקשה לביטולה – נדחתה.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קפאח ) דחה את ערר המבקשת על החלטה זו. בית המשפט קמא ציין כי מבלי לקבוע מסמרות באשר לאחריות לגרימת התאונה, על-פי הנזקים ברכב המבקשת ניכר כי יש ממש בגרסת הילד. עוד נקבע כי לא ניתן הסבר מדוע הבחינה המבקשת לראשונה בילד רק בשעת המגע, על אף שהיה לה שדה ראייה גדול ופנוי. כן נקבע כי המבקשת עזבה את המקום מבלי להודיע למשטרה על שהתרחש ומבלי למסור פרטים. נקבע כי התנהלות זו, בשים לב להיותה של המבקשת שוטרת, מעידה לכאורה על ליקוי חמור בשיקול הדעת.

4.

מכאן הערר שלפניי. לטענת המבקשת, מעורבותה הלכאורית בתאונה, וזו בלבד, היא שהיוותה עילה להחלטת הפסילה. המבקשת מלינה על כך שלשיטתה, הערכאות השונות שדנו בנושא לא נדרשו לשאלה העיקרית בה מתבקשת הכרעה, והיא אם המבקשת מסכנת בנהיגתה עוברי דרך. לגרסתה, לא נשקפת ממנה מסוכנות, ומדובר לכל היותר באירוע מקרי שאיננו מעיד על אופן נהיגתה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, שוכנעתי כי דינה להידחות. הדרך לערור על החלטת פסילה לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה קבועה בסעיף 49 לפקודה, המפנה בהקשר זה למסלול הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) לעניין צו שניתן בבקשה לשחרור בערובה. בהתאם לאמור בסעיף 53(א1)(1) לחוק המעצרים, על החלטת בית משפט מחוזי בערר ניתן לפנות בבקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. כלל נקוט הוא כי המבחן למתן רשות ערר ב"גלגול שלישי" דומה במהותו למבחן שנקבע בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) – קרי: כאשר מתבקשת הכרעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (בש"פ 5455/12 אבו עדרה נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (לא פורסם, 11.07.2012)). בצד האמור נפסק כי ייתכנו מקרים בהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, וזאת כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 1268/12 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 9.2.2012) ).

6.

דברים אלה, שנקבעו ביחס להליכי מעצר מכוח סעיף 53 לחוק המעצרים, נכונים ביתר שאת גם ביחס להליך הנוכחי, שעניינו פסילת רישיון לתקופה של 60 ימים. ממילא הבקשה שלפניי אינה עומדת במבחני הפסיקה למתן רשות ערר. למעלה מן הצורך אעיר כי לא מצאתי כי יש ממש בבקשה. עניינה של המבקשת נשמע בפני שתי ערכאות. קביעותיהן של ערכאות אלו ביחס להתנהלותה של המבקשת בעת התאונה ולאחריה, לצד הרשעותיה הקודמות בעבירות תעבורה, תומכות במסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטת הקצין לפסול את רישיונה. אשר על כן, הבקשה נדחית.