בש"פ 7598/21 פלוני נ. פלוני

1.

מזכירות בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: בית הדין ) הביאה לעיוני את החלטת בית הדין מיום 8.11.2021 במסגרתה הושת על הנתבעת בהליך שבכותרת קנס בגובה של 1,000 ש"ח מכוח סעיף 7א

ל חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) , התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות ),

וזאת בשל אי-קיום החלטת בית הדין על קיום מפגשים בין התובע ובין ילדם המשותף של התובע והנתבעת (להלן: הקטין ).

2.

כעולה מהחומר שהובא לעיוני, הצדדים נישאו בשנת 2016 והתגרשו בשנת 2021. בהחלטת בית הדין מיום 17.6.2021 נקבע כי התובע והקטין ייפגשו במרכז קשר פעם בשבוע וכי "כל עיכוב יהווה עילה לסנקציה כספית כבדה כנגד האם". חרף האמור, הנתבעת לא שיתפה פעולה עם גורמי הטיפול והרווחה. על רקע זה התקיים דיון ביום 20.7.2021, וביום 9.8.2021 נתן בית הדין החלטה שבה נקבע כי ככל שאחד הצדדים "יימנע מלשתף פעולה [עם מרכז הקשר] בכל צורה שהיא [...] יישקל לנקוט כנגדו סנקציה אף לדוגמא". בהמשך, בעקבות דיון שהתקיים ביום 12.10.2021 מבלי שהנתבעת התייצבה אליו, נתן בית הדין

החלטה שבה צוין:

"בית הדין מחליט לקנוס את האשה ב300 ש"ח על כל מפגש במרכז הקשר ובכל טיפול שהיא מפרה, אך ההחלטה הביצועית תהיה לאחר שמיעת עמדתה בדיון אליו תוזמן [...] ולאחר אישור נשיאת בית המשפט העליון."

3.

דיון

נוסף

בהליך התקיים ביום 20.10.2021, בנוכחות הנתבעת, אשר טענה כי היא חוששת להפגיש בין התובע לקטין. בית הדין לא קיבל את טענתה והתריע ״במידה שלא תשתפי פעולה, אנו נקנוס אותך״ (שורות 100-99 לפרוטוקול). ביום 21.10.2021 נתן בית הדין החלטה שבה צוין, בין היתר, כי אם הנתבעת לא תביא את הקטין למפגש הקרוב במרכז הקשר יוטל עליה "קנס לדוגמא", וכי "בכל הפרה של האשה – יקנוס בית הדין את האשה".

דא עקא, בהמשך הגישו גורמי הרווחה הודעה לפיה הנתבעת לא הביאה את הקטין למפגש שתואם ליום 1.11.2021. על רקע זה ניתנה ההחלטה נושא ההליך שלפניי, שבה הטיל בית הדין על הנתבעת קנס בסך 1,000 ש"ח וציין כי אם הנתבעת לא תביא את הקטין למפגש הבא שייקבע, היא "תיקנס שוב בסך גבוה יותר".

4.

משהובאה לעיוני החלטת בית הדין מיום 8.11.2021 הוריתי לצדדים להליך, כמו גם ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ ), להגיש את התייחסותם לעניין הקנס שהושת על הנתבעת.

5.

הנתבעת סבורה כי יש לבטל את הקנס, ומסבירה כי החלטתה שלא להביא את הקטין למרכז הקשר במועד שנקבע נבעה מרצונה להגן על הקטין מפני התובע, וכן מהתנהלותו של צוות מרכז הקשר – שבעטיה הנתבעת "איבדה כל אמון באגף הרווחה ".

התובע, מצדו, סבור כי יש להותיר את החלטת בית הדין על כנה, וכן מעלה השגות על טענות הנתבעת בדבר מסוכנותו.

6.

בהודעה מיום 18.11.2021 הודיע היועץ כי ביום 17.11.2021 התקיים דיון נוסף בהליך, שבסופו חזר בית הדין והתריע בפני הנתבעת כי אם לא תקיים את החלטותיו יוטל עליה קנס. עוד עולה מהודעת היועץ כי ביום 18.11.2021 נתן בית הדין החלטה שבה צוין:

"בית הדין החליט על השתת קנס בגובה של 1000 ש"ח אולם בכדי לעמוד בדרישות החוק בהתאם להוראת סעיף 6(2) לפקודת ביזיון בית המשפט עליו לקיים דיון לשמוע מפי האם את תגובתה 'כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדה' כלשון החוק, קודם לביצוע הקנס.

ואכן התקיים לשם כך דיון בבית הדין, אך בדיון שהתקיים היום לצערנו האם לא שיתפה פעולה עם בית הדין [...]."

על רקע זה החליט בית הדין ״להטיל על האשה קנס של 1,000 ש״ח עבור הפרת המפגש בין האב לבין בנם של הצדדים שארע ביום 1.11.2021״.

7.

לגופו של עניין, היועץ סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין. לעמדתו, הקנס הוטל בהתאם להוראת סעיף 7א לחוק כפיית ציות ולפקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה ) ולאחר שמוצה השימוש באמצעים קלים יותר. היועץ סבור כי החלטת בית הדין היא ראויה ומידתית, נוכח הפרותיה החוזרות של הנתבעת את החלטותיו והנתק המתמשך בין הקטין לתובע.

8.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין ובעמדות הצדדים והיועץ, לא מצאתי מקום לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות ולבטל את הקנס או לשנותו לקולה. כפי שכבר נפסק, סמכותו של בית הדין לפי סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות נועדה להביא ל" כפיית ציות עתידית של צווי הערכאה השיפוטית המופרים ואין מדובר בענישה על הפרות שאירעו בעבר" ( בש"פ 2975/19 פלוני נ' קבהא , פסקה 3 (22.5.2019 )). משכך נפסק כי יש לנקוט בסנקציות מכוח הסעיף האמור רק מקום שבו לא ניתן להביא לקיום הצו השיפוטי באמצעים פוגעניים פחות, ורק ככל שהטלת הסנקציה עשויה להביא לקיום הצו השיפוטי ( בש"פ 1944/21

פלוני נ' פלונית , פסקה 7 (22.4.2021) ).

9.

בענייננו, הקנס החד-פעמי בסך 1,000 ש"ח הוטל לאחר שהנתבעת הפרה את החלטת בית הדין בעניין קיום המפגשים בין התובע לקטין, ולאחר שבית הדין התריע בפניה מספר פעמים כי יוטל עליה קנס אם תמשיך בהתנהלותה. בנסיבות אלו התרשמתי כי הקנס שהוטל הוא מידתי ונועד להביא את הנתבעת לקיים את המפגשים במרכז הקשר. למעשה, הנתבעת אף לא טענה בהתייחסותה כי מדובר בקנס "עונשי" או כי נפל פגם באופן שבו הוא הוטל, וטענותיה התמקדו בסיבות שבגינן נמנעה מלקיים את החלטת בית הדין. טענות אלו לא נעלמו מעיניי, ואולם ההליך שלפניי אינו האכסניה המתאימה לבירורן.

10.

בשולי הדברים אציין כי לכאורה מתעורר ספק בשאלה אם בית הדין ביקש להטיל קנס נוסף על הנתבעת בהחלטתו מיום 18.11.2021. עם זאת, מלשון אותה ההחלטה – שבה הודגש, בין היתר, כי הקנס מוטל בגין אי-קיום המפגש מיום 1.11.2021 – עולה כי בית הדין אישרר את הקנס שהוטל ביום 8.11.2021 ולא הטיל קנס נוסף. מסקנה זו עולה גם מהתייחסותו של היועץ, שם מצוין כי בהחלטתו המאוחרת "חזר בית הדין על החלטתו מיום 8.11.2021".

לצד זאת, מצאתי לנכון להדגיש כי ההבחנה שהתווה בית הדין בין ההחלטה המטילה את הקנס, ובין יישומו ב"החלטה ביצועית" (ראו גם: החלטת בית הדין מיום 12.10.2021) – יסודה בטעות. ככל שבית הדין סבר שעליו לנקוט בצעדים כלשהם על מנת לעמוד בדרישות הדין להטלת קנס, היה עליו לנקוט בהם טרם מתן החלטת הקנס, ולא באמצעות קביעת דיון נוסף על מנת להצדיק את הטלת הקנס בדיעבד.

11.

אשר על כן, החלטת בית הדין מיום 8.11.2021 תעמוד בעינה.