בש"פ 7606/08 פרנק מטודי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופטת ס' רוטלוי ), בתיק ב"ש 91785/08 מיום 26.8.2008, לפיה הוחלט לבטל את שחרורו של העורר לחלופת מעצר ועל המשך מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו כתב אישום (פ 40186/07), המייחס לו מספר עבירות של סחיטה בכוח במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) בצירוף סעיפים 29 לחוק העונשין וסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה ); מספר עבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין בצירוף סעיפים 29 לחוק העונשין וסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; ועבירה של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר נטל חלק בפעילותו של ארגון פשיעה אשר פעל לסחיטתם באיומים של אנשי עסקים בעלי אזרחות צרפתית, שהתגוררו לסירוגין בצרפת וישראל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 91647/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל ), קבע, בהסכמת בא כוחו של העורר, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, וכן כי קיימת עילת מעצר כנגדו, אך הורה על שחרורו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בביתו בפיקוח אשתו, ותוך שימוש באיזוק אלקטרוני; כן נקבעו הפקדה וערבויות.

ביום 16.4.2008 הקל בית המשפט המחוזי בתנאי שחרורו של העורר לחלופת המעצר, והתיר לו לצאת לעבודה בימים א' עד ה' בין השעות 14:30 עד 19:30, בחברת "אילן פרו" בפיקוח אשתו.

ביום 19.8.2008 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטות השחרור, על פי סעיף52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בבקשה נטען כי לאחר שחרורו הפר העורר את התנאים שהוטלו עליו במספר רב של מקרים ובצורה שיטתית, הגם שהוזהר פעם אחר פעם כי עליו להקפיד לקיימם. לאור זאת, ביקשה המשיבה כי יורה בית המשפט על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ס' רוטלוי ) קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט קבע כי העורר בחר להתעלם מתנאי שחרורו, כפי הנראה עשרות פעמים, תוך שהוא יוצא מביתו ללא אישור ופיקוח, ומחבל באיזוק האלקטרוני. משכך, קבע בית המשפט כי האמון שניתן לו ברוחב יד תם, וכי לא נראה כי יש בפיקוח כלשהו כדי להפיג את המסוכנות הטבועה במעשיו ואת החשש שיימלט מאימת הדין.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

לטענת באת כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לבטל את שחרורו של העורר, והיה עליו לבכר את האפשרות של המשך שחרורו במעצר בית מוחלט. לטענתה, בשעה שמצוי היה העורר במעצר בית מלא, הוא לא ביצע כל הפרה של תנאי השחרור. עוד מוסיפה באת כוח העורר כי ההפרות הנטענות אינן חמורות, ובמהלכן לא ביצע העורר כל עבירה שהיא, ועל כן אין להידרש בעניינו לסנקציה החריפה יותר של מעצר מאחורי סורג ובריח.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא ניתן עוד להמשיך ולתת אמון בעורר, אמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר. עוד מבקשת באת כוח המשיבה כי תינתן בעניין החלטה עקרונית בדבר נפקותן של הפרתם של תנאי מעצר בית בפיקוח של איזוק אלקטרוני.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את הראיות שהוצגו בדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, לא יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה, תוך קביעת תנאים לשחרור זה. ההחלטה על שחרורו של נאשם אשר עומדת כנגדו עילת מעצר בדין לחלופת מעצר, דורשת מטבעה איזון רגיש בין הצורך בהגשמתה של מטרת המעצר, ובין הצורך הבסיסי בשמירה על חירותו של נאשם המוחזק כחף מפשע. במסגרת איזון זה, קובע הסעיף כי השחרור ייעשה רק מקום בו ניתן להשיג את מטרת המעצר גם במסגרת החלופה. עם זאת, ברי כי בכל שחרור לחלופה קיים חשש כלשהו להפרתה על ידי הנאשם. משכך, מעצם מהותה טבועה בהחלטה האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר שאלה בדבר האמון שניתן ליתן בנאשם זה, ובמפקחים המוצעים. ללא אמון זה, כל תנאי שנקבע הריהו בבחינת אות מתה, ומניה וביה כי אין בחלופה כדי להגשים את מטרת המעצר.

כחלק מהקושי בהתגברות על הקושי בהערכת מידת האמון שניתן לתת בנאשם, עושים לא פעם בתי המשפט שימוש באמצעי הטכנולוגי של פיקוח אלקטרוני. יתרונו המובהק של אמצעי זה הינו היכולת לבחון בצורה בלתי אמצעית את המידה בה הקפיד הנאשם על הימצאותו במקום שנקבע לחלופת המעצר. משכך, יש בו גם כדי לשמש כאמצעי להרתעתו של הנאשם מפני הפרת תנאי מעצרו. אלא שיתרונו זה בא לידי ביטוי רק במידה בה ניתנת המשמעות הראויה למידע אותו מספק הפיקוח האלקטרוני אודות מעשי הנאשם. באם לא יינקטו הצעדים המתבקשים לאור הפרות תנאי השחרור הבאות לידי ביטוי במידע המתקבל מאמצעי הפיקוח האלקטרוני, הרי שגם אמצעי זה יהפוך לאבן שאין לה הופכין, והיתרונות שבשימוש בו כאמצעי להבטחת קיומה של מטרת המעצר יתאיינו.

בענייננו, מעל העורר באמון שניתן לו על ידי בית המשפט. כפי שעולה מהראיות שהוצגו לעיוני, מרגע שניתנה הקלה בתנאי מעצרו, עשה העורר דין לעצמו, והחל להתעלם מהמגבלות שהוטלו עליו. כך, נהג העורר לצאת בימי ראשון "לעבודתו", הגם שמקום עבודתו היה סגור ביום זה בשבוע. עוד הוסיף העורר ונהג ללכת לבדו לבית הכנסת. ואם לא די באלו, ניצל העורר את האישור החד פעמי שניתן לו לעשות את חג הפסח בירושלים, ונסע לאילת. יצוין כי בכל אלו נמנעה אשתו – המפקחת עליו – מלבצע את התפקיד שהוטל עליה, ונמנע מלעצור בעדו או מלדווח על מעשיו.

במקביל, במעשיו הביא העורר גם לפגיעה במנגנון השני שנועד לפקח על חלופת המעצר ולוודא את התגשמותה של מטרת המעצר – הפיקוח האלקטרוני. העורר שוב ושוב חיבל באיזוק האלקטרוני שהוצמד לו, הפר את תנאי שחרורו באופן שהתקבלו דיווחים אודות יציאתו מביתו, ונמנע מלאפשר את בדיקתן של התראות שהתקבלו על הפרות תנאי השחרור על ידי הסיירים שנשלחו מחברת הפיקוח.

מכל אלו עולה, כי במעשיו מנע העורר כל אפשרות להמשיך את שחרורו בחלופת מעצר. אבדן האמון בו מחד, והצורך לשמר את האפקטיביות של הפיקוח האלקטרוני מאידך, מובילים למסקנה חד משמעית כי שחרורו לכל חלופה שהיא לא יהיה בו די כדי להגשים את מטרת המעצר, באופן שיפיג את המסוכנות העולה מהמעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום, וימנע את החשש מפני הימלטותו מהדין, לאור אזרחותו הזרה ונסיבות הפרשה בגינה הוא מואשם.

על יסוד כל האמור לעיל, הערר נדחה.