בש"פ 7863/15 רמי בן שמעון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה ליתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ב' שגיא ) מיום 29.10.2015 ב-עמ"ת 37857-10-15, שלפיה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' תבור ) ב-מ"ת 37056-06-15 ביום 12.10.2015; במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעיון חוזר בבקשה לשחררו לחלופת מעצר.

הרקע לבקשה

2.

ביום 17.6.2015 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום, המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין. על פי הנטען, בין המבקש לבין אשתו (להלן: המתלוננת ), התגלע ויכוח על רקע אלכוהול שביקש המבקש לרכוש לעצמו ולנוכח סירובה של המתלוננת לכך. בעת הוויכוח היה המבקש שתוי, ובמטרה להתרחק ממנו – יצאה המתלוננת מהדירה. המבקש יצא בעקבותיה, תקף אותה ואיים עליה, תוך שאחז במצקת ולאחר מכן גם בסכין.

בד בבד, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בדיון בבית משפט השלום הסכים המבקש לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, ולא חלק על קיומה של עילת מעצר בעניינו. לעניין המסוכנות הנשקפת מהמבקש, טענה המשיבה כי זו נלמדת ראשית דבר מחומרת המעשים המיוחסים לו. מתווסף לכך העבר הפלילי של המבקש, כאשר לחובתו הרשעות קודמות, לרבות בעבירת אלימות כלפי אותה מתלוננת. מעל ראשו של המבקש אף מרחף עונש של 7 חודשי מאסר על תנאי, ולא היה בו כדי להרתיעו מביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. משכך, סברה המשיבה כי רק מעצר עד תום ההליכים עשוי לאיין את הסיכון הנשקף למתלוננת מהמבקש.

3.

בית משפט השלום הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המבקש, הן לשם הערכת מסוכנתו, הן לשם בחינת חלופת מעצר. בתסקיר מיום 15.7.2015 צוין כי אצל המבקש קיימת חוסר תובנה לדפוסים התמכרותיים וכי הוא נוטה לפעול באימפולסיביות ובאלימות במצבי לחץ. השילוב בין חומרים פסיכו-אקטיביים אותם נוטל המבקש לבין נטייתו לאלימות – מלמדת על הסיכון הנשקף ממנו. עוד פורט בתסקיר על אודות ניסיונות טיפוליים שאליהם הופנה בעבר בעקבות אלימות שגילה כלפי המתלוננת – ניסיונות המאופיינים בקשיים מצידו של המבקש שלאחריהם שב, לרוב, לסורו. בהיעדר הצעה מצד המבקש לחלופת מעצר, קבע שירות המבחן כי אין באפשרותו להמליץ על שחרורו. בהמשך לכך, התקיים ביום 20.7.2015 דיון בבית משפט השלום, שאז התבקש שירות המבחן ליתן תסקיר משלים משהועלתה חלופת מעצר אפשרית. בתסקיר המשלים מיום 13.8.2015, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את המבקש לחלופת המעצר שהוצעה בעניינו – שחרור למעצר בביתו של חבר ילדות של המבקש – משקבע שזו אינה יכולה להפחית את הסיכון הנשקף ממנו. נאמר בתסקיר המשלים כי המפקח המוצע לא נמצא מתאים לתפקיד, בין היתר בשל נסיבותיו האישיות; ומשום שדירת המגורים המוצעת אינה יכולה להוות חלופת מעצר יציבה ורצינית לאורך זמן.

בדיון שנערך ביום 16.8.2015, חקר בית משפט השלום את המפקח המוצע והתרשם במישרין כי אין ביכולתו לפקח כראוי על המבקש; זאת, בהינתן עברו הפלילי של המפקח ולנוכח התרשמותו של בית המשפט, שלפיה ככל ששוב תוצב המתלוננת בסיכון מצד המבקש – לא יעמוד המפקח מנגד ולא ישכיל לפנות למשטרה. משכך, קבע בית משפט השלום כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את הסיכון הרב שנשקף מהמבקש, וכי יש להותירו במעצר. עם זאת, בשולי החלטתו ציין בית משפט השלום כי ככל שיאתר המבקש חלופת מעצר הולמת, הכוללת מספר מפקחים ומקום מעצר מתאים – תהא הדלת פתוחה בפניו לפנות לעיון חוזר בעניין.

4.

ואכן, המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטתו. במסגרתה הציע כי ישוחרר לחלופת מעצר בישיבת "נתיב השלום" בירושלים, שנטען שמוכרת כחלופה בבתי המשפט, ותחת פיקוח שני מפקחים. ביום 21.9.2015 הוגש תסקיר משלים לאחר ששירות המבחן בחן חלופת מעצר זו. בתסקיר ציין שירות המבחן כי " מדובר בישיבה שבמהותה מיועדת ללימוד תורה, מוסר והלכה ואינה מהווה מסגרת מותאמת לאוכלוסיית עצורים עם צרכים שונים ואינה מסגרת שנותנת מענים טיפוליים ". עוד הביע שירות המבחן את התרשמותו כי המפקחים המוצעים אינם מתאימים – משמדובר בשני תלמידי ישיבה צעירים, שבינם לבין המבקש אין היכרות מוקדמת והם אינם מודעים לרקע שלו בסמים ובאלכוהול, ולסיכון הנשקף ממנו כלפי המתלוננת. על בסיס תסקיר זה, ולאחר ששב ועיין גם בתסקירים קודמים שנערכו בעניינו של המבקש, בהחלטה מיום 12.10.2015 קבע בית משפט השלום כי החלופה המוצעת אינה מהווה פתרון הולם למבקש, וכי לא ניתן במסגרתה מענה טיפולי כלשהו. בית המשפט אף קיבל את עמדת שירות המבחן בדבר אי התאמתם של המפקחים; והוסיף וקבע, כי לנוכח העובדה ש" מהתסקיר עולה ברורות תמונת סיכון וזהו לב העניין " – אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את הסיכון הנשקף מהמבקש. משכך, דחה בית משפט השלום את הבקשה לעיון חוזר והותיר את המבקש במעצר עד תום ההליכים.

5.

על החלטתו זו של בית משפט השלום, מיום 12.10.2015, הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 29.10.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. במסגרת החלטתו העיר בית המשפט כי אמנם החלופה המוצעת לא מספקת מענה טיפולי למבקש – אך זו אינה עילה לפסול אותה, משניתן לצמצם את מסוכנתו של המבקש גם באמצעות חלופה "רגילה" שאינה טיפולית. ואולם לגופם של דברים, אימץ את החלטת בית משפט השלום תוך שהוא קובע כי החלופה המוצעת אינה נותנת מענה ראוי למסוכנותו של המבקש. זאת על יסוד התרשמות שירות המבחן כי המפקחים שהוצעו אינם מתאימים, ולנוכח מסוכנותו של המבקש שלחובתו הרשעות קודמות לרבות הרשעה בעבירת אלימות כלפי אותה מתלוננת. בשולי ההחלטה ציין בית המשפט המחוזי כי ככל שיאותרו מפקחים שאותם ימצא בית משפט השלום כמתאימים – ניתן יהיה לשוב ולדון בהתאמת החלופה המוצעת.

טענות המבקש

6.

לטענת המבקש, מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור. החלטת בית המשפט המחוזי טומנת בחובה קביעה נורמטיבית – שלפיה אין פסול בחלופת מעצר "רגילה" שאינה טיפולית; לצד קביעה אופרטיבית – שלפיה נפסלה חלופת המעצר שהוצעה משלא נמצאה מתאימה. לגישת המבקש, שתי קביעות אלה אינן קוהרנטיות וקיימת ביניהן סתירה פנימית, שעה שקבע בית המשפט המחוזי כי ניתן לשחררו לחלופה "רגילה" אך בפועל נמנע מיישום אותה קביעה. בכך פגע בית המשפט המחוזי פגיעה קשה ולא מידתית בזכותו של המבקש לחירות, העולה כדי עיוות דין בעניינו.

המבקש אף טוען לגופם של דברים, באומרו כי שירות המבחן לא בחן את המפקחים שהוצעו, לנוכח עמדתו כי יש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר שתספק מענה טיפולי. "פגם" זה דבק גם בהחלטות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, והיה עליהם להתרשם במישרין מהמפקחים, או למצער להורות לשירות המבחן לעשות כן. עוד הוסיף המבקש כי חלופת המעצר שהוצעה היא חלופה ראויה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ליתן רשות ערר, הגעתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. מדובר בערר ב"גלגול שלישי", וכידוע בבקשות מעין אלו נוהגת אמת מידה מצמצמת הדומה במהותה לזו שהותוותה ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על פי אמת מידה מצמצמת זו, רשות לערור תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך. כן מדובר במקרים שבהם מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כגון פגיעה לא מידתית בזכויות הנאשם או אי מתן משקל ראוי לשלום הציבור ולביטחונו (בש"פ 5198/15 אבו ג'אמע נ' מדינת ישראל (27.7.2015); בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' פלוני (22.2.2013); בש"פ 2173/11 גמאל אל גניני נ' מדינת ישראל (22.3.2012); בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' ג'ריס (17.5.2011)). בענייננו, לא מצאתי כי הבקשה מגלה כל נימוק שבגינו יש להיעתר לה ב"גלגול שלישי". איני סבורה כי עניינו של המבקש מעלה נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות לערור, ואין יסוד לומר שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה או שהיא פוגעת באופן לא מידתי בזכויות המבקש.

אף לגופם של דברים, עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מגלה כי קביעתו הנורמטיבית, כפי שמכתיר אותה המבקש, הינה אך בבחינת אמרת אגב שנאמרה למעלה מן הצורך. בית המשפט המחוזי אמנם העיר כי ניתן היה לצמצם את רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר גם בחלופה "רגילה", ולא בהכרח טיפולית. ואולם לא בכך נעץ את הסיבה לפסילתה של החלופה, אלא באינדיקציות בעלות משקל מכריע המצביעות על כך שהחלופה אינה מתאימה: המפקחים המוצעים לא נמצאו מתאימים; רמת הסיכון הנשקפת מהמבקש הינה גבוהה; עברו הפלילי של המבקש ובמיוחד הרשעתו בעבירת אלימות קודמת כלפי אותה מתלוננת, מלמדים אף הם על הסיכון הנשקף ממנו; וההתרשמות כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין מסוכנות זו. שחרורו של המבקש עלול לסכן את ביטחון המתלוננת – ודומה כי שיקול זה עמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, שעה שדחה את עתירת המבקש לשחררו לחלופת המעצר. יוער אגב כך כי בניגוד לטענת המבקש, שירות המבחן נתן דעתו באופן מפורש ומפורט למפקחים שהוצעו שעה שקבע את חוסר התאמתם לתפקיד. סופו של דבר, הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש, מקום שטענותיו קשורות באופן הדוק לקביעה פרטנית בעניינו, השמורה לנסיבותיו; וכפי שכבר צוין, לא נמצא שנפל בהחלטה פגם. יוער כי בית המשפט המחוזי לא חסם את דרכו של המבקש מלהשתחרר לחלופת מעצר בעתיד, וזאת ככל שתוצע על ידו חלופת מעצר ראויה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.