בש"פ 7913/01 מדינת ישראל נ. ארמונד מיארה

המשיבים עומדים לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות אלו (כסידרן בכתב האישום): קשירת קשר לביצוע פשע, רצח, ניסיון לרצח (שלוש עבירות נגד משיבים 1 ו2- ושתי עבירות נגד משיב 3), עשיית עסקה בנשק, תקיפה הגורמת חבלה ממשית (נגד המשיבים 1 ו2-) והדחה בחקירה. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, וערר שהוגש לבית-המשפט העליון על אותה החלטה - נדחה.

משעברו תשעה חודשים והמשיבים במעצר, ביקשה המדינה להאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים, ובית-המשפט העליון נעתר לבקשה. בקשה זו להארכת מעצר בתשעים ימים עקבו אותה ארבע בקשות נוספות, וכמותה של הבקשה הראשונה היו ארבע הבקשות הנוספות: בית-המשפט העליון נעתר להן והורה על המשך מעצרם של המשיבים בתשעים ימים בכל אחת מאותן ארבע בקשות.

הבקשה שלפניי היא בקשתה השישית של המדינה, וגם זו הפעם מתבקש אני להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים.

באי-כוחם המלומדים של המשיבים מסכימים כי בית-משפט קמא עשה ועושה את כל הניתן להיעשות כדי לקדם את הליכי המשפט; וכדבריהם, יש שבית-המשפט מאמץ עצמו ביתר, בשיבתו לדין החל בשעה 0900 בבוקר ועד השעה 1700 אחר הצהריים. ואולם, כטיעונו של עורך-דין פלדמן, בין אם התמשכות ההליכים באה מטעמים סובייקטיביים או מטעמים אובייקטיביים; "מספיק הוא מספיק". לשון אחר: גם אם יש הסברים ראויים להתמשכות המשפט, הנה בשים לב ללשון החוק ולרוח החוק, כל הליך פלילי מגיע לצומת אשר ממנו אין עוד הצדק להארכת מעצרו של הנאשם, יהיה הטעם לבקשת הארכת המעצר אשר יהיה.

בשומעי טענה זו מפי עורך-דין פלדמן ביקשתי להציג לו שאלה; וכך שאלתי: נניח שפלוני עומד לדין בהאשמה של רצח ושל ניסיון לרצח, והוא במעצר קרוב לשלוש שנים לאחר שבית-המשפט שוכנע כי יש ראיות לכאורה להאשמות אלו. נוסיף ונניח עתה כי בסמוך לקראת סיום שלוש השנים מובאות ראיות לכאורה לפני שופט בית-המשפט העליון - בבקשת המדינה להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים - שפלוני הודיע, כי אם ישוחרר ממעצר ירצח אותו אדם שניסה לרוצחו ולא עלתה בידו. האם חובה היא המוטלת עליי בדין לשחרר אותו נאשם ממעצרו, אך באשר עברו שלוש שנים והוא במעצר? תשובתו של עורך-דין פלדמן הייתה: אכן כן; יש לשחרר אותו נאשם ממעצר. ואילו תשובתי שלי היא בשלילה נחרצת: לא הייתי משחרר אותו אדם מעצר, ואם ייקרה המקרה לפניי לא אשחררו ממעצר. לו הייתי משחרר נאשם מעין-זה ממעצר, כי אז הייתי, לדעתי, מועל בתפקידי כמי שמופקד לעשות כמיטבו חוק ומשפט בארץ.

מקרה היפותטי זה שהצגתי לפני עורך-דין פלדמן אינו אלא הדגמה לכך ששופט מעצרים, וכמותו שופט המתבקש להאריך מעצר מעבר לתשעה חודשים, לעולם לא תימצא באמתחתם תשובה נחרצת לשאלה אימתי יורה או לא יורה בית-משפט על מעצרו של נאשם; אימתי יורה או לא יורה בית-משפט על שחרורו של נאשם ממעצר שהוא נתון בו; ואימתי יורה בית-משפט, או לא יורה, על הארכת מעצרו של נאשם לאחר תשעה חודשי מעצר. במובן זה אני מסכים עם טענתו של עורך-דין סגי-זקס, כי בענייננו נטל הוא המוטל על בית-משפט בכל בקשה שעניינה מעצר, לעשות איזון ראוי בין הגורמים המושכים לצדדים. ועוד אני מסכים עם באי-כוח בעלי הדין, כי ככל שחולף הזמן ונאשם במעצר, כן כבד והולך הנטל המוטל על המדינה לשכנע את בית-המשפט כי יש ונכון להאריך את מעצרו שוב ושוב. אכן, מעצר ממושך יכול שישנה את מאזן השיקולים שלעניין - לטובתו של הנאשם, כמובן.

אשר לעניין שלפנינו אומר, שקריאה בכתב האישום - על יסוד הנחה כי יש ראיות לכאורה לביסוס האמור בו - מעלה כי המשיבים שלפניי אנשים מסוכנים הם ביותר. מעשה הרצח שהם עומדים עליו לדין מעשה רצח מתוכנן היה, והעובדה שנאשמים הם אף בעבירה נוספת של ניסיון לרצח - בנוסף לעבירת הרצח - ולא במעשה רצח נוסף, אינה אלא פרי מקריות ותקלה בכלי הנשק. אין צורך שאחזור על פרטי כתב האישום. לעניין מסוכנותם של המשיבים אבקש להפנות את תשומת-הלב להחלטותיהם הקודמות של חבריי - החלטות אשר בהן הוארך מעצרם של המשיבים, מדי פעם בפעם, בתשעים ימים נוספים - ובהן עמדו חבריי שוב ושוב על נושא המסוכנות הקשה הנשקפת מן המשיבים. אכן, המשיבים הוכיחו במעשיהם כי אין מורא עליהם, לא מורא חוק ולא מורא אדם, ומי שעשו מעשים כמעשיהם, אנשים מסוכנים הם ביותר. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שהמשיבים צפויים, אם אך יורשעו בדין, למאסר עולם.

עד כאן - יסוד המסוכנות הנשקף מן המשיבים.

מן הצד האחר, כמובן, לא נוכל להתעלם מהימשכות ההליכים במשפטם של המשיבים. האמנם יש בהימשכות ההליכים כדי להכריע את הכף ולגבור על יסוד המסוכנות?

כפי שאמרתי לעיל, עשה ועושה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע את הניתן כדי לקדם את משפטיהם של המשיבים, ולעניין זה אף קבע ביום 28 ביוני 2001 86 ישיבות נוספות להמשך שמיעת ההוכחות בתיק. זאת, בנוסף לעשרות ישיבות שהיו עד כה. באותו הקשר אבקש להוסיף כי מתוך אותם 86 מועדים שנקבעו להמשך שמיעה, בוטלו 18 ישיבות עקב בקשותיהם של הסניגורים, בכללן שש ישיבות בתקופת תשעים הימים האחרונים. עוד אוסיף כי בא-כוח המדינה מעריך שלסיום פרשת התביעה דרושות עוד כעשרים ישיבות; ואולם למותר לומר - בתיתנו דעתנו לאשר אירע במשפטם של המשיבים עד כה - כי הערכה זו אפשר שתופרך ותידרשנה יותר מעשרים ישיבות.

דבר אחרון. עיינתי בהחלטותיהם של חבריי אשר נעתרו עד כה לבקשת המדינה להארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים, ולמדתי לדעת שכולם היו ערים לכך כי תשעים ימי מעצר נוספים שהם מורים עליהם לא יהא די בהם לסיום המשפט. בכל זאת האריכו חבריי את מעצרם של המשיבים, בסוברם כי המסוכנות הנשקפת מהם היא כה רבה, עד כי אין זה ראוי לשחררם ממעצר. דעתי כדעת חבריי. אין ספק בדעתי כי המשפט לא יסתיים בתשעים הימים שהמדינה מבקשת עליהם עתה. ואולם לא זו בלבד שאין בעובדה זו, כשהיא לעצמה, כדי להרתיעני, אלא שאם יימשכו הדברים וילכו כפי שהם היום, יהא זה אך מוצדק, לדעתי, אם יוארך מעצרם של המשיבים בתשעים ימים שוב ושוב עד לסיום משפטם. אכן, השיקול של בטחון הכלל והפרט גובר - וביתר גובר הוא - על שיקול חירותם של המשיבים. חיי אדם וחירותו של אדם - חיי אדם עדיפים. בית-משפט קמא קבע מועדים לשמיעת הוכחות עד לחודש יולי 2002, וראוי כי יינתן לו לדון בעניינם של המשיבים בשופי ובנחת.

ידעתי את החוק היטב. ידעתי כי מחוקק ישראל הורה על מעצרו של נאשם לתשעה חודשים. בקובעו תקופת מעצר זו שקבע הציב מחוקק ישראל נורמה למועד סיומם של משפטים, ונורמה זו חוק היא לנו. אולם גם זאת ידעתי, שמחוקק ישראל נתן סמכות בידי שופט בית-המשפט העליון להוסיף ולהאריך מעצר מעבר לתשעה חודשים בנסיבות ראויות אלו ואחרות. המחוקק היה ער לכך כי אפשר שתשעה חודשים לא יהיה די בהם, וכי בנסיבות אלו ואחרות יהא ראוי להאריך מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים. לאיזו תקופה מעבר לתשעה חודשים? על שאלה זו לא השיב לנו המחוקק. החידה ופתרונה מונחים לפיתחו של השופט הדן בבקשה להארכת מעצר, ושופט - כל שופט - אמור להחליט לפי מיטב הבנתו ומצפונו ועל פי הדין המחייב. האחריות להארכת מעצרם של המשיבים - או לאי-הארכת מעצרם - רובצת על השופט הדן בבקשה. רובצת היא עליי אישית. אין ספק בלבי כי חובה היא המוטלת עליי: חובה מן הדין, חובה מן הצדק, חובה מן המצפון, להאריך את מעצרם של המשיבים כבקשת המדינה.

הערה אחרונה. בטיעוניהם לפניי ניסו באי-כוח בעלי-הדין לטעון כי נשמטה תשתית הראיות מתחת לכתב האישום, אשר-על-כן יש לשחרר את המשיבים ממעצרם. טענה זו העלוה באי-כוח המשיבים בלא שניסו לייסד את דבריהם על חומר ראיות מן הפרוטוקולים, על המסמכים שהוגשו לבית-משפט קמא וכיו"ב. אמרתי לבאי-כוח המשיבים, וכהבטחתי להם לעת הדיון על-פה אני חוזר על דבריי בהחלטתי אף-היא: שאלת הראיות אין היא עניין לשופט בית-המשפט העליון להידרש לה לעת שהוא מתבקש להאריך מעצר אל מעבר לתשעה חודשים. אם אמנם סבורים באי-כוח המשיבים כי נשמטה תשתית הראיות מתחת לכתב האישום שהוגש נגד המשיבים, רשאים הם להעלות טענה זו בבקשה לעיון חוזר בהחלטה למעצרם של המשיבים, ובית-משפט קמא יידרש לטענותיהם אחת לאחת. טענות מעין אלו כי יעלו המשיבים, לא תהא זו תשובה ראויה להן כי בית-המשפט העליון האריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. בא-כוח המדינה אף הסב תשומת-לבי כי העותרים עשו שימוש בזכותם זו לעיון חוזר, אך נדחו בידי בית-המשפט המחוזי ובידי בית-המשפט העליון (בש"פ 505,611/01).

סוף דבר: אני מחליט לקבל את בקשת המדינה, ואני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל ביום 20.10.2001 או עד תום ההליכים בת"פ 965/99 (מחוזי, באר-שבע), לפי המוקדם.

היום, ד' בחשוון תשס"ב (21.10.2001)

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01079130. G02

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444