בש"פ 8119/01 מדינת ישראל נ. אחמד עיד

המשיבים עומדים לדין לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של רצח בכוונה תחילה. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט קמא על מעצרם עד תום ההליכים, ובתום תשעה חודשים והמשיבים במעצר, הוסיף והורה בית המשפט העליון להאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים. החלטה זו על הארכת מעצר בתשעים ימים חזרה על עצמה עוד ארבע פעמים. הבקשה שלפניי היא בקשתה השישית של המדינה להארכת המעצר בתשעים ימים.

בא-כוח המשיב מס' 1 הסכים להארכת המעצר, ואכן הארכתי את מעצרו בתשעים ימים כבקשת המדינה. המשיב מס' 2 ( המשיב ) מתנגד לבקשה להארכת מעצר, ועל-כך שמעתי דברים מפי באת-כוחו, עורכת הדין תמר אולמן, ומפי בא-כוח המדינה.

כבכל החלטה בנושא של מעצר - בין מעצר ימים; בין מעצר לאחר הגשת כתב-אישום; בין מעצר מוגבל בזמן; בין מעצר עד תום ההליכים ובין הארכת מעצר לאחר תשעת חודשי מעצר - הכרעת בית-משפט הכרעה תלויית-נסיבות היא: מעבר מזה מושכים שיקולים המורים על מעצר ומעבר מזה מושכים שיקולים המורים על שיחרור ממעצר. תפקידו של בית המשפט, ותפקיד לא קל הוא, למוד את עוצמתם של השיקולים מכאן ומכאן, ובערבו של יום להכריע אלו שיקולים ידם תהא על העליונה.

עורכת-דין אולמן הציגה לפניי - כדרכה, בטוב טעם ודעת - את השיקולים המושכים אל-עבר שיחרורו של המשיב. ראשית לכל, כך טוענת היא, המשיב נתון כיום במעצר כחמישה עשר חודשים מעבר לתשעת חודשי המעצר הראשונים; ואם נוסיף את אלה לאלה, יימצא לנו כי יושב הוא במעצר כשנתיים ימים. שנתיים הם זמן ארוך, ארוך יתר על המידה מכדי שבית-משפט יסכים להוסיף ולהאריך את המעצר. שנית, דרך התנהלותו של המשפט עברה מעלות ומורדות, שעה שמשפטיהם של שני הנאשמים הופרדו לבקשת המדינה, ולאחר מכן אוחדו שוב, גם זו הפעם כבקשת המדינה. כתוצאה מכך ישב המשיב כחמישה חודשים בכלא באפס מעש. חמישה חודשים אלה, כך טוענת עורכת-דין אולמן, יש לזקוף לחובתה של המדינה ולזכותו של המשיב. שלישית, להמשך השמיעה נקבעו אך תשעה מועדים בלבד, ובשים לב לכך שמטעם המשיב עומדים להעיד עשרים עדים, אין כל סיכוי שהמשפט יסתיים במועדים אלה. יתר-על-כן: אותן תשע ישיבות שנקבעו להמשך השמיעה - כמותן כישיבות קודמות של בית המשפט - אין הן אמורות להתפרש על-פני יום דיונים שלם אלא על חצאי ימים בלבד. ואומנם כן הוא, שמיקצת מן הישיבות לא נקבעו אלא למחציתו של יום. כך, למשל, הישיבה שליום 30 באוקטובר נקבעה לשעה 14:30; הישיבה שליום 31 באוקטובר נקבעה לשעה 13:00; הישיבה שליום 6 בנובמבר נקבעה לשעה 14:00; הישיבה שליום 11 בנובמבר נקבעה לשעה 15:00; הישיבה שליום 12 בנובמבר נקבעה לשעה 13:00; והישיבה שליום 13 בנובמבר נקבעה לשעה 12:00.

מישקלם המצטבר של שיקולים אלה, בצירוף לתכליתו של החוק בקובעו תשעה חודשי מעצר והארכתם של אותם תשעה חודשים מעת לעת, מחייבים מסקנה, כך מסכמת עורכת-דין אולמן את טיעוניה, כי אורה על שיחרורו של המשיב ממעצרו. יתר-על-כן: אם נאמר כי אדם המואשם ברצח בית-משפט יאריך את מעצרו שוב ושוב, כי אז כמו אמרנו כי אדם המואשם בעבירת רצח והצפוי, אם יורשע בדין, למאסר עולם, יש לדונו אף ל"מעצר עולם" - מעצר עד סיום ההליכים בלא גבול ובלא הגבלה. לו ביקש המחוקק כך להורותנו, היה מורה אותנו כך; משלא הורה אותנו כך, אל לנו להביא לתוצאה שהמחוקק אסר עלינו להגיע עדיה.

מן העבר האחר, למותר לומר, מתייצבים ועומדים השיקולים המורים אותנו על הארכת המעצר כבקשת המדינה. ראש וראשון לשיקולים הוא הסיכון הנשקף מן המשיב אם ישוחרר ממעצר. על-פי דברו של כתב האישום - ולכאורה יש כהיום הזה הוכחות להוכחת האמור בו - נקשר קשר בין המשיבים, ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין אחרים, ובתמורה לקבלת כסף במזומן וכמות ניכרת של סם הירואין, רצחו המשיבים סוכן משטרה שאמור היה להעיד נגד עבריינים שהואשמו בעבירות של סחר בסמים. כפי שנאמר לא אחת, יש רצח ויש רצח. רצח הוא העבירה האולטימטיבית, ומי שהורשע ברצח יישלח לבית האסורים למאסר עולם. ואולם לענייננו עתה לא הרי רצח כהרי רצח, שכן יש מעשי רצח אשר לעניין הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים ישקול בית המשפט בכובד ראש שיחרורו של עציר ממעצר. הרצח שבגינו עומד המשיב לדין הוא רצח מן המעלה החמורה ביותר: רצח על-פי הזמנה ובתמורה. אדם העושה מעשה כמעשה המיוחס למשיב הוא אדם חסר עכבות ונעדר מעצורים לחלוטין. אדם אשר כזה, אם אך יבקש לעשות מעשה מסויים או להגיע למקום מסויים, דבר לא יעמוד בדרכו. אדם אשר כזה אדם מסוכן הוא מאין כמוהו ליחיד ולכלל. כך היא עבירת רצח אשר נעשתה בתכנון מראש ובדם קר כעבירה המיוחסת למשיב. אם נוסיף על כל אלה את הרשעותיו הקודמות של המשיב וידענו כי אדם מסוכן הוא עד למאוד. אכן, ברשימת הרשעותיו עבירות רבות בנושאי אלימות וסמים, ולמיצער שש פעמים נשלח לבית האסורים בגין הרשעותיו: פעם אחת לארבע שנים, פעם אחרת לשלוש שנים, פעם אחת לשנים-עשר חודשים ועוד. ואם בכך אין די, הנה שתיים מהרשעותיו של המערער היו הרשעות בגין בריחה ממשמורת חוקית.

ביום 26.10.2000 החלטתי להאריך פעם שנייה את מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, ובין השאר אמרתי דברים אלה: "כשאני לעצמי אומר כי עד שאורה על שיחרורם של אנשים כמשיבים ממעצר, אדרש להוכחות כי נגרם להם עוול נורא, נורא במיוחד, אם ימשיכו וישבו במעצר עד תום ההליכים. עוול מעין זה לא מצאתי בענייננו". שנה עברה מאז אמרתי דברים אלה, והשאלה היא אם כהיום הזה קם ונהיה אותו "עוול נורא, נורא במיוחד".

אני מסכים עם עורכת-דין אולמן כי אותם הליכים של הפרדת האישומים ושל איחודם מחדש הביאו להתמשכות הדיון - בדיעבד ידענו כי התמשכות זו הייתה התמשכות מעבר לצורך - אך בשוקלי את הדברים לגופם לא נמצא לי כי אכן נעשה לו-למשיב "עוול נורא". אכן, אין זה לא נכון ולא ראוי שנאשם יישא בעיכובם של הליכים, והתמשכותם של הליכים מעבר לצורך מהווה שיקול בין שיקולים לעת בקשה להארכת מעצר. אכן, יש לו לשיקול זה מישקל, אך כננס היה בהתייצבו אל-מול הסיכון הנורא הנשקף מן המשיב אם ישוחרר ממעצר. הסיכון לשיחרורו של המשיב ממעצר סיכון כה רב הוא, עד שנדרש הייתי לשיקול כבד כמותו עד שהייתי מורה על שיחרורו ממעצר.

אשר להמשך שמיעתו של המשפט: משפטם של המשיבים קבוע עתה לתשע ישיבות, עד אמצעו של חודש נובמבר. להערכת המדינה יסתיים המשפט במועדים אלה - בשים לב לכך שפרשת ההגנה של המשיב מס' 1 נסתיימה וכיום מצויים אנו בפרשת ההגנה של המשיב - ואילו באת-כוחו של המשיב סוברת כי המשפט לא יסתיים במועדים אלה. בתיתי דעתי לאשר אירע עד כה, לא אעז להתנבא מה יהיה במשפט, ואולם דומני כי ראוי, ראוי מאוד, שבית-משפט קמא יוסיף מועדים נוספים לשמיעה, באורח צפוף ככל הניתן ולימי שמיעה מלאים. קורא אני בהחלטתו של בית-משפט קמא מיום 15 באוקטובר המלצה "לפני כל הרכב לשחרר את באי-כוח הצדדים מהופעה בפנינו כי מדובר בנאשמים שנמצאים במעצר תקופה ארוכה מאוד". המודעות לאותה תקופה ארוכה שהמשיבים נמצאים בה במעצר מחייבת מעצמה פינוי השולחן לסיומו של משפטם, ודומני כי ניתן יהיה, גם אם במאמץ, לסיים את המשפט במהלך תשעים הימים הקרובים.

לפני ימים מספר החלטתי להאריך בתשעים ימים מעצרם של נאשמים מעבר לתשעה חודשים, ואותה הארכה הייתה ההארכה השישית, כבענייננו עתה (בש"פ 7913/01 - מדינת ישראל נ' מיארה ואח' ). גם באותו עניין עמדו הנאשמים לדין בעבירות של רצח (וניסיון לרצח), וסברתי כי המסוכנות הנשקפת מהם גוברת, וביתר גוברת היא, על העוול הנגרם להם בהיותם במעצר זמן רב. אמרתי כי אותם נאשמים הוכיחו במעשיהם (אשר יש ראיות לכאורה לביצועם) "כי אין מורא עליהם, לא מורא חוק ולא מורא אדם, ומי שעשו מעשים כמעשיהם, אנשים מסוכנים הם ביותר". אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שאותם נאשמים צפויים, אם אך יורשעו בדין, למאסר עולם. באותו עניין טען אחד מבאי-כוחם של המשיבים כי "מספיק הוא מספיק"; לשון אחר: כל הליך פלילי מגיע לצומת אשר ממנו אין עוד הצדק להארכת מעצרו של נאשם, יהיה הטעם לבקשה להארכת המעצר אשר יהיה, ומכאן כי ראוי שלא אאריך את מעצרם של אותם נאשמים. דחיתי טענה זו ומדעתי אינני זז.

במקום אחר נדרשתי לסוגיה מה שיקולים אמור הוא בית-משפט לשקול מקום שהסדר טיעון בין תביעה לבין נאשם מונח לפניו, ומהי גדר סמכותו של בית-משפט לקבל או לדחות הסדר טיעון שתביעה ונאשם כרתו ביניהם. דעתי הייתה, וממנה לא שיניתי, כי הסמכות והחובה להשית עונשים על מי שהורשעו בדינם ניתנה לבתי המשפט, להם ולא לאחרים זולתם. ועם הסמכות, כך אמרתי, באה האחריות אף-היא. עונשים כי יטילו בתי משפט על מי שהורשעו בדינם, מעשיהם יזכום ומעשיהם יחייבום, והאחריות על שכמם תרבוץ: "בתי המשפט לא יורשו להסב פניהם לצדדים, לנסות ולמצוא גוף אחר זולתם שיישא באחריות לעונשים שהם מטילים; האחריות לעונשים בתי המשפט לא יוכלו לחלוק אותה עם אחרים...": ע"פ 1289/93, 1290 יאיר לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 158, 171; ראו עוד: ע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 397, 409. אכן, בית המשפט הוא הערב. בית המשפט הוא הנושא בעומס האחריות - הוא ולא אחר.

כך הוא באשר להטלת מאסר על מי שהורשע בדינו וכך הוא באשר להחלטה על מעצרו של נאשם, בין מעצר עד תום ההליכים בין הארכת מעצר לאחר תשעה חודשי מעצר. סניגור רשאי - אף חייב - לטעון למרשו את כל הראוי שייטען. אנשי משפט, וגם מי שאינם אנשי משפט, רשאים שלא להסכים להכרעות בית-משפט ולתת ביטוי לדעתם. אולם חייבים הם הכל לזכור כי הנושא באחריות הוא בית המשפט, הוא ולא אחר זולתו. אכן, בהיקרות המקרה אשר כולנו מקווים כי לא יקרה, ומשייפן בית המשפט כה-וכה והנה אין איש.

אני מחליט להיעתר לבקשת המדינה ואני מורה על מעצרו של המשיב מס' 2 בתשעים ימים, החל ביום 2.11.2001, או עד למתן פסק-דין בת"פ 345/99 (מחוזי, חיפה), לפי המוקדם.

היום, י"ב בחשוון תשס"ב (29.10.2001).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01081190. G02

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444