בש"פ 7939/11 וליד אפיניש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 18.10.2011 (עמ"ת 25713-10-11 כבוד השופטת נ' אהד ), שבמסגרתה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום ברמלה מיום 17.10.2011 (כבוד השופטת ע' יוסף-קוזין ), שבמסגרתה שוחרר המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

כנגד המבקש ואדם נוסף הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 21.9.2011 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, וכן כי קיימת עילה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, והורה על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. ביום 17.10.2011 הורה בית משפט השלום לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים וביניהם מעצר בית מלא, פיקוח אלקטרוני וערבויות. בהחלטתו, התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך ששירות המבחן, לאחר התלבטות, המליץ לשחרר את המבקש בערבויות גבוהות ומתאימות ובפיקוח צמוד של שלושת המפקחים שנמצאו מתאימים. עוד התייחס בית המשפט לכך שנגד המבקש תלוי ועומד כתב אישום בגין איומים ותקיפה, לחומרת המעשים המיוחסים לו, וכן לכך שקיים חשש להתחמקות מהליכי שפיטה ושיבוש הליכי משפט.

על ההחלטה לשחרר את המבקש בתנאים מגבילים הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. המבקש, מצידו, הגיש ערר בנוגע לגובה סכום ההפקדה הכספית בה חויב. בית המשפט קיבל את הערר שהגישה המשיבה. בית המשפט קבע כי קיימת מסוכנות הטבועה בעבירה המיוחסת למבקש, עבירה של סחיטה באיומים ולכן לא היה כלל מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהתסקיר שהוגש בעניינו של המבקש מעלה תהיות בנוגע לאופיו. עוד התייחס בית המשפט לכך שהמבקש לא התייצב בתחנת המשטרה כאשר נדרש לכך וכן לכך שתלוי ועומד נגדו תיק פלילי נוסף.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה עותר המבקש לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אין מקום לבחון קיומה של חלופת מעצר בעבירה של סחיטה באיומים. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי בנסיבות המקרה, ולנוכח העובדה שכתב האישום אינו מייחס לו אלימות ועברו הפלילי אינו מכביד, יש לשחררו בתנאים המגבילים שנקבעו בבית משפט השלום.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בעקבות התיקון האחרון בחוק סדר הדין הפלילי, מיום 27.3.2011, ניתן לדחות בקשה לרשות לערור, היא הבקשה המונחת לפניי, על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים. נקבע כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)).

לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו. אמנם, ייתכנו מקרים בהם ייתן בית המשפט רשות ערעור אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אך לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להביע עמדה בשאלה האם אין, ככלל, לבחון חלופת מעצר כאשר מדובר בעבירה של סחיטה באיומים. מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה בנסיבות המקרה יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. מסקנתי זו מבוססת על מספר גורמים וביניהם חומרת העבירה המיוחסת למבקש והחשש מפני התחמקות מהליכים ושיבושם, חשש המבוסס הן על סירובו להתייצב בתחנת המשטרה, הן על קביעת שירות המבחן שלפיה אין לשלול סיכון להימלטות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.