פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8018/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עוז פורז
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות לערור לפי סעיף 53(א1)(1)
לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטתו של
בית המשפט המחוזי
מרכז בפתח-תקוה מיום
11.10.11 שניתנה על ידי כבוד השופטת הבכירה נ' אהד
בשם המבקש:
עו"ד ברק כהן
החלטה
לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 11.10.2011 (עמ"ת 2493-10-11 כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ), שבמסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 23.10.2011 (כבוד השופטת א' רוטקופף ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גידול סם מסוכן, החזקה ושימוש בסם שלא לצריכה עצמית והחזקת סם לצריכה עצמית. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. ביום 23.9.2011 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש לאור הודאתו במיוחס לו, והורה על הזמנת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו על מנת לבחון האם ניתן לאפשר לו לצאת לעבודה. עד להזמנת התסקיר, הורה בית המשפט כי המבקש יישאר במעצר בית מלא ובפיקוח. בנוסף, קבע בית המשפט כי הוא אינו מכריע בשלב זה בשאלת חוקיות החיפוש ובשאלת מהימנות הראיות.
על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערר וקבע כי טענותיו של המבקש בנוגע לחוקיות החיפוש והשפעתה על הראיות תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי. יחד עם זאת, אפשר בית המשפט למבקש לצאת לעבוד בשעות מסוימות ובפיקוח, אף מבלי לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן.
מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה עותר המבקש לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אין לדון בשאלת חוקיות השגת הראיות במסגרת הליכי המעצר אלא רק במסגרת ההליך העיקרי. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא דן בבקשתו לשנות את תנאי שחרורו לתנאים אשר אינם כוללים מעצר בית.
לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
בעקבות התיקון האחרון בחוק סדר הדין הפלילי, מיום 27.3.2011, ניתן לדחות בקשה לרשות לערור, היא הבקשה המונחת לפניי, על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים. נקבע כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)).
לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו. אמנם, ייתכנו מקרים בהם ייתן בית המשפט רשות לערור אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אך לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה שלפיה יש במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש וכי אין הכרח לדון בשלב זה בטענותיו בנוגע לחוקיות החיפוש. בנוסף, לא מצאתי מקום להתערב גם בתנאי שחרורו של המבקש, זאת בייחוד לנוכח העובדה שבית המשפט המחוזי הלך לקראתו ואפשר לו לצאת לעבוד אף מבלי להמתין לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן.
אשר על כן, דין הבקשה להידחות.
ניתנה היום, ה' בחשון התשע"ב (2.11.2011).
ש ו פ ט