בש"פ 8172/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט זילברטל ) בב"ש 419/06 מיום 5.10.06, בגדרה קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת שניידר ) לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר.

2.כנגד העוררים, קטינים ילידי 1991 ו-1992, הוגשה בקשת מעצר ל-6 ימים לצרכי חקירה. העוררים חשודים כי, ביחד עם אחרים, יידו אבנים לעבר כלי רכב חולפים בערב יום כיפור, 1.10.06. כתוצאה מכך נפגעו מונית, וגם ניידת משטרה. בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לביסוס חשדות אלה, כמו גם עילת מעצר. עם זאת, קבע בית המשפט כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בשחרור העוררים למעצר בית. בית המשפט סבר כי מסוכנותם של העוררים אינה רבה, לאור גילם הצעיר והעדר עבר פלילי, ומצטמצמת, אם בכלל, ל"אווירה מיוחדת" ששררה בערב יום כיפור. על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט המחוזי. המדינה טענה כי לא נכון היה לשחרר את העוררים, הן משום שהחקירה טרם נסתיימה והן משום מסוכנותם. המדינה הדגישה כי מסוכנותם של העוררים נלמדת מהעובדה כי הוגש נגדם (ואחרים) כתב אישום המייחס להם מעשה זהה, שבוצע ביום הכיפור שעבר. בית המשפט המחוזי קיבל טענות אלה והורה על מעצרם של העוררים עד ליום 9.10.06, בקבעו כי שחרורם לבית הוריהם, ממנו יצאו לביצוע העבירות בהן הם חשודים, לא מהווה חלופה ראויה למעצר.

3.בערר בפניי לא נתגלעה מחלוקת כי בחומר החקירה מצויות ראיות לביסוס חשד סביר נגד העוררים. עיקר הטענות מופנות כלפי מסוכנות העוררים והיתכנותה של חלופת מעצר ראויה, שתאיין את מסוכנותם וגם תפיג כל חשש לשיבוש הליכי החקירה, ככל שקיים חשש כזה. העוררים טוענים, כי לא ניתן ללמוד על מסוכנותם מהגשת כתבי האישום בגין מעשים דומים אשתקד. לטענתם, מדובר ב"מסוכנות נקודתית" הממוקדת לערב יום הכיפור. כן טוענים הם כי ניתן לאיין את מסוכנות העוררים, ככל שזו קיימת, באמצעות חלופות מעצר אחרות מלבד בבתי הוריהם, שמהם יצאו ליידוי האבנים. עוד טוענים הם, כי טעה בית משפט קמא כשקבע ששחרור העוררים עלול להביא לשיבוש החקירה.

המשיבה, מצדה, סומכת את ידיה על קביעות בית משפט קמא, ומוסיפה כי העורר 1 אף הוזמן עם אביו לתחנת המשטרה, סמוך ליום הכיפור, והוזהר לבל יידה שוב אבנים ביום כיפור זה. כן היא מציינת כי העורר 2 ניסה להדיח את חברתו לאשש "אליבי" שקרי שמסר למשטרה. כן היא מדגישה את העובדה כי בכתבי אישום שהוגשו לבית המשפט המחוזי כנגד העוררים (ואחרים) בגין יידוי אבנים ביום כיפור שעבר, הם הואשמו גם בגרימת חבלה חמורה, בשל פגיעת אחד האבנים באחד הנוסעים, בן שנתיים וחצי, שסבל משבר באפו עקב כך.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, בית המשפט ינקוט במשנה זהירות בבואו להחליט על מעצרו של קטין. אך לעתים יש לגונן על הציבור מפני שחרורו (ראו בש"פ 6523/05 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 30.8.05). במקרה שלפניי, העובדה כי העוררים ביצעו מעשים דומים בשנה שעברה - מעשים אשר אף הביאו לפגיעת גוף בקרב נוסע תמים ברכב - מצביעה על סכנה שכזו לציבור. ניתן היה לקוות כי " מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה ", כנאמר בתפילת " כל נדרי ", יערכו העוררים שלפניי חשבון נפש עם עצמם ולא ישובו לסורם. צר לי שלא כך. מסכים אני כי עצם העובדה שהעוררים יצאו מבתי הוריהם אין בה כדי לשלול את יכולת ההורים לפקח עליהם בחלופת מעצר (ועמדתי על כך בבש"פ 5879/06 פרץ נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 23.7.06). אך דומה כי כאשר מדובר בהישנותו של מקרה זהה, עולה פקפוק ביכולתם זו של ההורים. בכל מקרה, אין לקבוע מסמרות בעניין זה, בשלב זה, בטרם נסתיימה החקירה.

על כן, הערר נדחה. אין ללמוד מכך בהכרח כי לא ניתן יהא לאיין את מסוכנות העוררים בחלופת מעצר בעתיד. על המשיבה לעשות את המאמץ כנדרש לסיום החקירה בהקדם.