בש"פ 8180-23 בש"פ 8180-23

בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), מזכירות בית הדין הרבני הגדול הביאה לעיוני את החלטת בית הדין מיום 7.11.2023, שבמסגרתה קבע בית הדין, בין היתר, כי על המשיב בהליך יושת קנס חד פעמי בסך של 6,000 ש"ח, בנוסף לקנס בסך של 1,500 ש"ח שבו הוא יישא בכל פעם שלא יקיים את החלטת בית הדין לעניין הסדרי השהות בין המערערת לבין אחד מילדיהם המשותפים. נוכח האמור התבקשו הצדדים להליך וכן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) להתייחס לקנסות שבהם חויב המשיב.

1.כעולה מהחומר שהובא לעיוני, המערערת והמשיב הם בני זוג לשעבר שנפרדו לפני כ-5 וחצי שנים ולהם 4 ילדים משותפים, שניים מהם עודם קטינים. הצדדים מנהלים שורת הליכים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי) ובבית הדין הרבני הגדול. ההליך שלפניי מתמקד בהסדרי השהות של אחד מילדיהם הקטינים המשותפים, ילד בן 8 בעל צרכים מיוחדים (להלן: הקטין). כעולה מהחומרים שלפניי, במסגרת החלטות זמניות נקבעה משמורתו של הקטין בידי המערערת, על בסיס המלצות מקצועיות של אגף הרווחה, תוך שנקבעו הסדרי שהות בין הקטין לבין המשיב. ואולם, במהלך שנת 2021 לקח המשיב את הקטין מהמסגרת החינוכית שבה שהה ולא השיבו למערערת. המערערת פנתה לבית הדין האזורי בבקשה כי יורה למשיב להחזירו אליה, בהתאם להחלטות האמורות שלפיהן המשמורת שלו נתונה בידה.

2.בו בזמן, במהלך שנת 2021, החל נתק בין המערערת לבין הקטין, שסירב לפגוש אותה. נוכח האמור, מונתה מומחית מטעם בית הדין האזורי לבחון את סיבת הניכור בין המערערת לבין הקטין. ביום 20.3.2022 הוגשה חוות דעתה, שלפיה הסיבה לכך שהקטין מסרב לפגוש את המערערת ולסימני הניכור ההורי שהוא מראה היא הנאמנות שהוא נדרש להפגין כלפי המשיב. במסגרת חוות הדעת הומלץ להחזיר את הקטין למשמורת המערערת ולקבוע הסדרי שהות עם המשיב. בהמשך לכך, בית הדין הרבני הגדול קבע כי יש להשיב את המשמורת למערערת, ואולם נוכח התקופה הממושכת של הנתק בינה לבין הקטין, נקבע כי הדבר ייעשה בהדרגה ובפיקוח של גורם טיפולי מומחה. לפי המלצתו של אותו גורם טיפולי, נקבע כי עובר לשינוי הסדרי השהות יפנו הצדדים לטיפול רגשי. בהתאם, קיימו הצדדים סדרה של מפגשים אצל מומחית נוספת, שהגישה את המלצותיה ביום 6.10.2022. במסגרת המלצותיה, צוין כי המערערת סיפרה למומחית בדבר מפגשים שקיימה עם הקטין בסתר במשך מספר חודשים, ללא ידיעתו של המשיב, ובנוכחות גורמים חינוכיים במוסד שבו הקטין לומד. צוין כי מדבריהם של הגורמים החינוכיים שנכחו במפגשים, עולה כי הקטין שמח לפגוש את המערערת. לצד זאת, הודגש כי סיכויי ההצלחה של הטיפול קלושים בשים לב להצהרתה של המערערת שלפיה היא אינה מאמינה בכלים הטיפוליים. לבסוף, הומלץ לפנות לעובדת סוציאלית אשר תמליץ בעניין זמני השהות, ובנוסף להזהיר את המשיב שלא יחבל במפגשים שייקבעו.

3.ביום 26.10.2022 קבע בית הדין האזורי שהליך הטיפול כשל באשמתה של המערערת, נוכח אמירותיה שאינה מאמינה בכלים טיפוליים. בהמשך לכך, ביום 2.11.2022 נקבע כי מפגשיה של המערערת עם הקטין יתקיימו רק לאחר שתשלים טיפול רגשי. המערערת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול, וביום 17.11.2022 החליט בית הדין להיעתר לבקשה וליתן לה רשות לערער. כמו כן הגישה המערערת בקשה לסעד זמני לקיום הסדרי שהות עם הקטין בתקופת הערעור. ביום 7.3.2023 קיבל בית הדין הרבני הגדול את הבקשה לסעד זמני, וקבע שהסדרי שהות זמניים לתקופת הערעור יתקיימו במוסד החינוכי של הקטין ובפיקוחו של איש צוות מהמוסד החינוכי, במשך שעתיים בשבוע. כמו כן הורה בית הדין על מינוי עובד סוציאלי שיפקח על קיום המפגשים. ביום 12.6.2023 הורה בית הדין על הרחבת זמני השהות בין המערערת לבין הקטין, כך שיתקיימו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, ללא צורך בפיקוח, והורה לצדדים לתאם את הימים שבהם יתקיימו הסדרי השהות (להלן: ההחלטה מיום 12.6.2023).

4.ואולם, אף לאחר מכן, לא תואמו הסדרי שהות בין המערערת לבין המשיב, והמערערת עתרה לבית הדין הרבני הגדול בטענה כי המשיב מסרב לפעול בהתאם להחלטה מיום 12.6.2023. בתגובתו, טען המשיב כי המערערת היא זו שאינה משתפת פעולה עמו בתיאום המפגשים, והוסיף כי הקטין מתנגד להסדרי השהות המורחבים שנקבעו, ולפיכך לשיטתו של המשיב יש לקיים טיפול הכנה מקדים עובר לקיומם. ביום 27.6.2023 דחה בית הדין את טענות המשיב תוך שצוין כי טענותיו ביחס לסירובו של הקטין לא עולות בקנה אחד עם הדיווחים של העובד הסוציאלי ושל הגורמים החינוכיים שלפיהם גישתו של הקטין היא חיובית כלפי המפגשים עם המערערת. נקבע כי על המשיב לעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים אם הוא מסכים למתווה שהוצע על ידי המערערת, או להציע מתווה חלופי. עוד צוין כי ככל שהמשיב סבור כי נדרשת הכנה טיפולית לשינוי בהסדרי שהות, עליו להגיש בקשה מתאימה ואולם אין בכך לעכב את ההחלטה בדבר הסדרי השהות. הודגש שככל שהמשיב לא יקיים את ההחלטה בדבר הסדרי השהות, ישקול בית הדין נקיטה באמצעי אכיפה.

5.ביום 2.7.2023 הודיע המשיב כי הוא מתנגד לזמני השהות שהציעה המערערת, אך לא הציע מתווה חלופי. ביום 3.7.2023 קבע בית הדין הרבני הגדול כי מאחר שהמשיב לא הציע מתווה חלופי כאמור, הוא מאמץ את המתווה שהוצע על ידי המערערת. עוד הודגש שככל שהמשיב לא יקיים את הסדרי השהות האמורים, יינקטו נגדו הליכי ביזיון לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). חרף האמור, בימים 13.7.2023 ו-19.7.2023 פנתה המערערת לבית הדין הרבני הגדול ודיווחה כי המשיב ממשיך להפר את ההחלטה בדבר הסדרי השהות. ביום 24.7.2023 הורה בית הדין כי ייקבע דיון על מנת ליתן למשיב הזדמנות לנמק מדוע לא יוטל עליו קנס, כאמור בסעיף 6(2) לפקודה. בנוסף, הטיל בית הדין על המשיב הוצאות בסך 10,000 ש"ח לטובת המערערת.

6.בימים 23.7.2023, 30.7.2023 ו-3.8.2023 הגיש המשיב מספר תגובות לעניין ההפרות הנטענות, בהן טען כי ניסה לקיים את הסדרי השהות אך הקטין מסרב להיפגש עם המערערת. ביום 13.8.2023 טענה המערערת פעם נוספת כי המשיב הפר את הסדרי השהות. ביום 22.8.2023 הטיל בית הדין על המשיב הוצאות נוספות בסך 12,000 ש"ח לטובת המערערת. בחלוף מספר ימים טענה המערערת לשתי הפרות נוספות של הסדרי השהות. ביום 7.9.2023 התקיים דיון בבית הדין הרבני הגדול, שבמסגרתו חזר המשיב על טענותיו שלפיהן הקטין הוא זה שמסרב לפגוש את המערערת, וכי הוא פועל על מנת לקיים את המפגשים. כמו כן, טען המשיב כי לבית הדין הרבני הגדול לא נתונה סמכות להטיל עליו קנס, מאחר שלשיטתו ההחלטה מיום 12.6.2023 היא למעשה פסק דין בערעור ולפיכך על הטענות בדבר ביזיון בית הדין להתברר בערכאה הדיונית – קרי, בבית הדין האזורי.

7.ביום 7.11.2023 ניתנה החלטת בית הדין נושא ההליך דנן. בפתח ההחלטה, נדחתה הטענה בדבר היעדר סמכות לנקוט בהליך לפי הפקודה. בין היתר, צוין כי ההחלטה מיום 12.6.2023 מכוונת לסעד זמני וההליך הערעורי בבית הדין הרבני הגדול בעניין המשמורת טרם הוכרע. לגופם של דברים, הודגשה התקופה הממושכת שבה הקטין מנותק מהמערערת, שעולה על שנתיים. צוין כי דיווחיהם של הגורמים הטיפוליים והחינוכיים המעורבים בתיק מלמדים כי הקטין מעוניין בקשר עם המערערת, וכי הסירוב לקיים את הסדרי השהות נעוץ במשיב. צוין כי המשיב "מפר את החלטות בית הדין ביודעין, בכוונה תחילה ובעזות מצח" וכי הוא מבקש לנתק את הקטין מאמו בכל מחיר, "גם במחיר של הפרת החלטות שיפוטיות חלוטות". עוד צוין כי דרישתו של המשיב לדחות את קיומם של הסדרי השהות עד לקיומו של טיפול מקדים נועדה למנוע אותם הלכה למעשה; לצד זאת, צוין כי ככל שיגיש בקשה, היא תאושר ואולם אין בכך לדחות את קיומם של הסדרי השהות שנקבעו. נוכח האמור, הורה בית הדין הרבני הגדול כי יושת קנס חד פעמי על המשיב בסך של 6,000 ש"ח, בנוסף לקנס בסך של 1,500 ש"ח שבו הוא יישא בכל פעם שלא יקיים את החלטת בית הדין לעניין הסדרי השהות בין המערערת לבין הקטין.

8.בהתאם להחלטתי מיום 14.11.2023 הגישו הצדדים את התייחסותם לקנסות. המשיב סבור כי יש לבטל את הקנס. בעיקרם של דברים, טוען המשיב כי הטלת קנס בנסיבות המקרה פוגעת בטובת הקטין, שכן המעבר להסדרי שהות מורחבים מחייב טיפול בידי איש מקצוע עובר ליישומם. כמו כן, חוזר המשיב על טענתו לעניין סמכותו של בית הרבני הגדול להטיל את הקנס בענייננו. עוד טוען המשיב כי בית הרבני הציג את העובדות באופן מטעה, וכי המשמורת על הקטין למעשה נתונה לו בהתאם להחלטות שיפוטיות שונות.

לשיטת המערערת, אין מקום להתערבות בקנס. לדבריה, טענותיו של המשיב הן בעיקרן טענות ערעוריות לגוף ההחלטה על הסדרי השהות. המערערת מדגישה כי המשיב מפר באופן סדרתי את הסדרי השהות.

היועץ סבור אף הוא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין. בתגובתו, הודגש כי ההחלטה להטיל קנס מכוח חוק כפיית ציות התקבלה לאחר תקופה ממושכת שבה סירב המשיב לקיים את הסדרי השהות, ולאחר שהוזהר כי המשך סירובו יוביל להטלת קנס. לשיטת היועץ, הפרה זו גוררת פגיעה חמורה בשלומו של הקטין שמנותק תקופה ממושכת מהמערערת. נטען כי הקנס שהוטל על המשיב הוא מידתי והולם את התנהלותו.

9.לאחר עיון בהחלטת בית הדין ובעמדות הצדדים והיועץ, לא מצאתי מקום לבטל את הקנס או להפחית את סכומו, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות. סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות קובע כי בעת שבית דין דתי דן בעניינים שבשיפוטו, יהיו נתונות לו הסמכויות הקבועות בסעיפים 7-6 לפקודה. סעיף 6(1) לפקודה מקנה לבית הדין את הסמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו", ובהקשר זה נפסק כי על בית הדין להטיל סנקציות מכוח הפקודה רק מקום שבו הטלתן עשויה להביא לקיום הצו השיפוטי, ולאחר שמוצה השימוש באמצעים פוגעניים פחות (ראו: בש"פ 8958/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (22.1.2023); בש"פ 3073/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (9.6.2021)).

10.ההחלטה בענייננו ניתנה לאחר שהמשיב שב והפר את ההחלטות השיפוטיות שניתנו ולאחר שבית הדין התרשם – בהסתמך על עמדותיהם של הגורמים הטיפוליים והחינוכיים שהובאו לאורך ההליך – כי הקטין מעוניין בקשר עם המערערת, אך המשיב מסכל את קיומם של המפגשים עמה. בשים לב לאמור נדחתה טענתו כי יש לקיים מפגש טיפולי כתנאי מוקדם לקיום המפגשים. בית הדין התרה במשיב מספר פעמים כי יוטלו עליו סנקציות אם לא יקיים את החלטות בית הדין בעניין קיום זמני השהות בין המערערת לבין הקטין. חרף האמור, המשיב נמנע מביצוע החלטותיו של בית הדין. לפיכך הגיע בית הדין למסקנה כי על מנת לכוף על המשיב לקיים את החלטותיו בעניין זמני השהות, אין מנוס מהטלת סנקציה כספית. בנסיבות אלו, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה להשית על המשיב קנס מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות (בש"פ 3577/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (18.6.2023); בש"פ 3592/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (18.6.2019)). אף איני סבור כי יש מקום להתערב בסכום הקנס שהוטל. עיקר טענותיו של המשיב כוונו לגופה של ההחלטה בדבר הסדרי השהות – ואולם, מדובר בטענות "ערעוריות" שההליך דנן אינו האכסניה המתאימה להעלותן (ראו: בש"פ 3060/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (18.6.2020); בש"פ 7491/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (5.12.2018)).

11.לבסוף, מצאתי כי יש לדחות גם את טענתו של המשיב שלפיה הערכאה המתאימה לדיון בבקשה לפי הפקודה היא הערכאה הדיונית – בית הדין האזורי – ולא ערכאת הערעור. בהקשר זה הפנה המשיב לב"ש 743/85 ספרון נ' ספרון, פ"ד לט(3) 195, 196 (1985) (להלן: עניין ספרון). ואולם, כפי שציין בית הדין הרבני הגדול, החלטת בית הדין נושא ההליך דנן עניינה בסעד זמני שניתן במסגרת הליך הערעור; אין מדובר במצב הדברים שבו הערעור הסתיים והצדדים מבקשים לאכוף את פסק הדין שניתן בהליך הערעור. לפיכך, אין בהחלטה שניתנה בעניין ספרון כדי לסייע למשיב.

אשר על כן, החלטת בית הדין מיום 7.11.2023 תעמוד בעינה.