בש"פ 8914-23 בש"פ 8914-23

בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות או החוק), הובאה לעיוני החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין הרבני או בית הדין) מיום 14.12.2023, שבמסגרתה קבע בית הדין, בין היתר, כי על התובעת בהליך יושת קנס בסך 5,000 ש"ח; וכן החלטתו מיום 23.1.2024 שבמסגרתה השית על התובעת קנס בסך 25,000 ש"ח (הקנס מיום 14.12.2023 והקנס מיום 23.1.2024 יכונו להלן ביחד: הקנסות). נוכח האמור התבקשו הצדדים להליך וכן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ לשיפוט הרבני או היועץ) להתייחס לקנסות שבהם חויבה התובעת.

1.כעולה מהחומרים שלפניי, בין התובעת לבין הנתבע, בני זוג לשעבר, מתנהלים הליכים משפטיים שעניינם, בין היתר, בהסדרי השהות של הנתבע וארבעת ילדיהם הקטינים של הצדדים, כשברקע טענות התובעת שלפיהן האחרון פגע מינית באחד מהקטינים (להלן: הקטינים ו-הקטין בהתאמה). ביום 3.2.2021 התקיים דיון במעמד הצדדים שבמסגרתו מינה בית הדין הרבני, בהסכמת התובעת, מומחה לצורך עריכת מפגשים בין הנתבע לבין הקטינים (להלן: המומחה לליווי המפגשים). ביום 26.4.2021 הגישה התובעת בקשה לביטול מינויו של המומחה לליווי המפגשים, וזאת משהאחרון ציין לפניה לטענתה, כי אין בכוונתו לפקח על התנהגות הנתבע במפגשים או להביע עמדה בנוגע לטענות שעניינן בפגיעה המינית בקטין. בית הדין דחה את בקשתה של התובעת, תוך שצוין כי עליה לשתף פעולה עם המומחה לליווי המפגשים; ובמהלך חודש אוגוסט 2021 הגיש המומחה את חוות דעתו שלפיה יש לקבוע הסדרי שהות רגילים בין הנתבע לבין הקטינים על בסיס שבועי, ובמקביל לפנות לחוקר מומחה שיבחן את הטענות בעניין הפגיעות המיניות בקטין.

2.ביום 5.9.2021 הגישה התובעת בקשה לפסילת חוות דעתו של המומחה לליווי המפגשים בטענה, בין היתר, כי זו סותרת את חוות דעתו של גורם מקצועי שמינה בעבר בית הדין הרבני לבחינת הסדרי השהות של הנתבע והקטינים, כמו גם דו"ח שהגישה הפסיכולוגית שמטפלת בקטינים (להלן: הפסיכולוגית המטפלת), שקבעו, כנטען, כי אכן נשקפת מסוכנות מהנתבע על רקע פגיעה מינית אפשרית בקטין. ביום 8.11.2021 קבע בית הדין הרבני, בעיקרם של דברים, כי המפגשים בין הנתבע לבין הקטינים יתקיימו על בסיס שבועי בביתם של הורי הנתבע ובנוכחותם; כי המפגשים בין הנתבע לבין הקטין יערכו בליווי ובפיקוח של המומחה לליווי המפגשים; ושהמומחה יגיש דיווח לבית הדין תוך 60 ימים לעניין מפגשים אלה, בליווי המלצתו בעניין הסדרי השהות בהמשך.

3.ביום 26.7.2022 קיבל בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) בקשת רשות לערער שהגישה התובעת וקבע, בעיקרם של דברים, כי החלטת בית הדין הרבני מיום 8.11.2021 בטלה, תוך שצוין כי הערכת המומחה לליווי המפגשים בנוגע למידת המסוכנות של הנתבע מעוררת קושי, בשים לב לכך שזו ניתנה מבלי שהמומחה קיים מפגש או שיח עם הקטינים, ובפרט עם הקטין שלכאורה נפגע מהנתבע. בנוסף, נקבע כי הסדרי השהות של הנתבע והקטינים יתקיימו בשלב זה במרכז הקשר; כי הקטין יעבור הכנה מנטלית על ידי הפסיכולוגית המטפלת או גורם מקצועי שעליו ימליצו שירותי הרווחה עובר למפגשים עם הנתבע; וכן כי "רשאי [הנתבע – ע' פ'] לבקש מינוי של מומחה נוסף [...] שיבחן את הטענות בדבר הפגיעות המיניות" (שם, בעמ' 3940, סעיף 6).

4.ביום 25.1.2023 הגיש הנתבע בקשה למינוי מומחה שיבחן את מסוכנותו בהתאם לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, וביום 9.3.2023 מינה בית הדין הרבני מומחה כאמור לעניין זה, וכן לבחינת חידוש הקשר בין הנתבע לבין הקטינים (להלן: המומחה לבחינת המסוכנות). במהלך חודש יולי 2023 נדחו בקשות שהגישה התובעת בעניין ההחלטה מיום 9.3.2023, לרבות בקשת רשות לערער שהגישה התובעת על החלטה זו. בהמשך לכך, ביום 25.7.2023 הגיש המומחה לבחינת המסוכנות הודעת עדכון לבית הדין שלפיה התובעת ביטלה עמו מפגש וטרם יצרה קשר לתיאום מועד חדש, ובו ביום קבע בית הדין הרבני כי ככל שהתובעת תמשיך בהתנהלותה זו, יושת עליה קנס בסך 500 ש"ח וכן תישקל האפשרות להקפאת חיובו של הנתבע במזונות הקטינים.

5.ביום 20.9.2023 הגיש המומחה לבחינת המסוכנות הודעת עדכון נוספת שלפיה התובעת לא יצרה עמו קשר ואף לא השיבה למועדי המפגש שהציע, ובו ביום קבע בית הדין הרבני, בין היתר, כי בשים לב להחלטות קודמות שבהן צוין כי על התובעת לשתף פעולה עם המומחה לבחינת המסוכנות, וכן להודעות העדכון שהגיש האחרון, התובעת תחויב בהוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח, וכי בשלב זה יוקפאו מחצית מסך מזונות הקטינים שבהם חב הנתבע. בנוסף, נקבע כי "ביה"ד מתרה שהחל מהיום, בכל יום שיעבור ולא תיפגש [התובעת – ע' פ'] עם [המומחה לבחינת המסוכנות – ע' פ'] תחוייב [התובעת – ע' פ'] בסך של 250 ₪ לטובת אוצר המדינה בגין ביזיון ביה"ד" (שם, סעיף ב; להלן: ההחלטה מיום 20.9.2023).

6.במהלך חודש אוקטובר 2023 דחה בית הדין בקשה נוספת של התובעת לביטול מינויו של המומחה לבחינת המסוכנות, וביום 7.12.2023 – לאחר שהמומחה הגיש הודעת עדכון נוספת שלפיה מסרבת התובעת לשתף עמו פעולה – קיים בית הדין דיון בנוגע לאפשרות הטלת קנס על התובעת בשל סירובה להישמע להחלטותיו. בהמשך לכך, ביום 14.12.2023 קבע בית הדין הרבני, בין היתר, כי על התובעת יושת קנס בסך 5,000 ש"ח בגין בזיון בית הדין, תוך שצוין כי במהלך הדיון שקיים לפניו עמדה התובעת על כוונתה שלא לשתף פעולה עם המומחה לבחינת המסוכנות חרף החלטותיו בעניין זה. בנוגע לסכום הקנס צוין כי "[בהחלטה מיום 20.9.2023 – ע' פ'] קבע ביה"ד כי יקנוס [את התובעת – ע' פ'] בסך של 250 ₪ ליום, אך ביה"ד יקצוב זאת עתה לסך של 5,000 ₪ בלבד" (שם, בעמ' 2; להלן: ההחלטה מיום 14.12.2023).

7.בשלהי חודש דצמבר 2023 קבע בית הדין הרבני כי חרף החלטותיו לעניין זה, ובפרט ההחלטה מיום 14.12.2023, התובעת טרם יצרה קשר עם המומחה לבחינת המסוכנות; ובהמשך לכך, ביום 18.1.2024 קיים בית הדין דיון במעמד הצדדים בנוגע לחיובה של התובעת בקנס נוסף בשל הפרת החלטותיו. ביום 23.1.2024 קבע בית הדין, בעיקרם של דברים, כי התובעת עומדת על סירובה לשתף פעולה עם המומחה לבחינת המסוכנות מבלי שיש בידה הסבר מספק להתנהלותה זו; וכן כי יושת עליה קנס בסך 250 ש"ח ליום עבור התקופה שבין התאריכים 18.1.2024-21.9.2023, בסכום כולל של 30,000 ש"ח. בצד זאת, ציין בית הדין כי מסכום זה יופחת הקנס שבו חויבה התובעת ביום 14.12.2023 בסך 5,000 ש"ח, כך שבסיכומו של דבר הקנס יעמוד על 25,000 ש"ח (להלן: ההחלטה מיום 23.1.2024).

8.בהתאם להחלטותיי מיום 19.12.2023 ומיום 29.1.2024 הגישו הצדדים את התייחסותם לקנסות. התובעת טוענת, בעיקרם של דברים, כי יש לבטל את הקנסות שהשית עליה בית הדין הרבני. בתוך כך, נטען כי ההחלטה מיום 20.9.2023, שבמסגרתה נקבע כי התובעת תחויב בקנס יומי של 250 ש"ח עבור כל יום שבו לא תפגש עם המומחה לבחינת המסוכנות, ניתנה בהיעדר מתן אפשרות לתובעת להציג את טענותיה לעניין זה ומבלי שהתקיים דיון, כמתחייב מסעיף 6(2) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון); וכי לאחר שזו ניתנה, לא נמסרה הודעה לבית משפט זה בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות. בנוסף, התובעת טוענת כי בית הדין הרבני התעלם מטענותיה לעניין מינוי המומחה לבחינת המסוכנות, תוך שצוין כי לשיטתה אין מניעה כי גורמים טיפוליים יבחנו את הטענות בהליך, ובהן הטענות שעניינן בפגיעה המינית, אולם בשים לב לרגישות הדברים וכן לחוות דעת שניתנו בהליך בעניין הפגיעה המינית, היא מתנגדת למינויו הספציפי של המומחה. לבסוף, נטען כי הפחתת סכום מזונות הקטינים שבהם חב הנתבע במסגרת ההחלטות מיום 20.9.2023 ומיום 14.12.2023, נעשתה בחוסר סמכות ומשכך יש לבטלה.

9.היועץ לשיפוט הרבני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטות בית הדין בעניין הקנסות. לטענת היועץ, הגם שהמומחה לבחינת המסוכנות מונה על בסיס פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ובהסכמת התובעת בנוגע לזהות המומחה הספציפי, בוחרת האחרונה לעשות דין לעצמה ולהפר את החלטות בית הדין הרבני נושא ההליך. עוד נטען, כי בית הדין הרבני הסביר לתובעת כי עליה לציית להחלטותיו, וכן את ההשלכות הצפויות של התנהלותה זו; וכי ההחלטות להטיל את הקנסות מכוח חוק כפיית ציות ניתנו לאחר שהתובעת המשיכה בסירובה לשתף פעולה עם המומחה לבחינת המסוכנות, ובשים לב לנזק שנגרם לקטינים מניתוק הקשר עם הנתבע. בנוסף, לעניין הטענה כי הקנסות ניתנו תוך חריגה מהוראות חוק כפיית ציות ופקודת הבזיון, היועץ לשיפוט הרבני טוען כי עובר להטלת הקנסות במסגרת החלטותיו מיום 14.12.2023 ומיום 23.1.2024, קיים בית הדין הרבני דיון במעמד הצדדים שבמסגרתו ניתנה לתובעת הזדמנות להציג את טענותיה. לבסוף, נטען כי ככל שהתובעת מעוניינת להשיג על החלטות בית הדין הרבני לעניין הפחתת מזונות הקטינים שבהם חב הנתבע, עליה לעשות כן במסגרת הליכי ההשגה שקבועים בחוק, וכי ההליך דנן אינו האכסניה המתאימה להעלאת טענות מסוג זה. הנתבע סומך את ידו על עמדת היועץ לשיפוט הרבני, תוך שצוין כי התובעת ממשיכה להפר את החלטות בית הדין הרבני לעניין המפגשים עם המומחה לבחינת המסוכנות, ושממילא המינוי של המומחה נעשה בהתאם לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ובהסכמת התובעת.

10.לאחר שעיינתי בהחלטות בית הדין הרבני נושא ההליך, ובעמדות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני, מצאתי כי יש מקום להתערב באופן חלקי בקנסות שהטיל בית הדין הרבני על התובעת, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, כפי שיפורט להלן. סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מעניק לבית דין דתי שדן בעניינים שבשיפוטו את הסמכויות לפי סעיפים 7-6 לפקודת הבזיון, ובהן הסמכות להשית על אדם קנס או מאסר. בנוסף, כידוע, תכליתן של הטלת סנקציות על ידי בית דין דתי מכוח פקודת הבזיון אינה עונשית, והטלתן תיעשה אך במקרים שבהם הן עשויות להביא לקיום הצו השיפוטי, ולאחר שמוצה השימוש באמצעים פוגעניים פחות (בש"פ 8180/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (25.12.2023); בש"פ 6563/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (1.11.2023); בש"פ 8958/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (22.1.2023)).

11.במסגרת ההחלטות מיום 14.12.2023 ומיום 23.1.2024 השית בית הדין הרבני על התובעת את הקנסות נושא ההליך לאחר שקבע, בעיקרם של דברים, כי התובעת מסרבת לשתף פעולה עם המומחה לבחינת המסוכנות. זאת, חרף החלטות חוזרות בנושא, הן של בית הדין הרבני, הן של בית הדין הרבני הגדול; בשים לב לנזק שנגרם לקטינים מניתוק הקשר מהנתבע; ונוכח מסקנתו כי אין מנוס מהטלת סנקציות כספיות על התובעת על מנת שזו תקיים את החלטותיו. בנסיבות אלו, איני סבור כי יש מקום להתערב בעצם השתת הקנסות מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות במסגרת החלטות אלו (בש"פ 3577/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (18.6.2023); בש"פ 7391/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (2.3.2022); בש"פ 3073/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (9.6.2021); בש"פ 3592/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (18.6.2019)). ואולם, לא כך הם פני הדברים בנוגע לסכום הקנס שהושת על התובעת במסגרת ההחלטה מיום 23.1.2024 ולאופן חישובו.

12.כאמור, ביום 20.9.2023 קבע בית הדין הרבני כי בשל בזיון בית הדין, תחויב התובעת בקנס יומי בסך 250 ש"ח עבור כל יום שבו לא תפגש עם המומחה לבחינת המסוכנות. על בסיס החלטה זו, הטיל בית הדין הרבני את הקנס בהחלטה מיום 23.1.2024, תוך שסכום הקנס נקבע בהתאם למניין הימים שחלפו מיום 20.9.2023; זאת, מבלי שהתקיים דיון עובר לקבלת ההחלטה מיום 20.9.2023 ובהיעדר מתן אפשרות לתובעת להשמיע את טענותיה לעניין זה. כפי שנקבע בעבר, במסגרת הטלת סנקציות מכוח פקודת הבזיון, ובשים לב להשלכותיהן האפשריות, קיימת חשיבות רבה להקפדה על סדרי הדין והליכי הבירור, ובפרט על זכותו של בעל דין להשמיע את טענותיו עובר להטלת הסנקציה (בש"פ 7049/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (22.11.2023); כן ראו והשוו: ע"פ 7168/22 מסורת התורה בני ברק (ע"ר) נ' ישיבת פוניבז' בע"מ, פסקה 55 (9.8.2023)). משאלה הם פני הדברים, דומה כי ההחלטה מיום 20.9.2023 – שבמסגרתה הושת על התובעת הלכה למעשה קנס יומי בסך 250 ש"ח עבור כל יום שבו לא תפגש עם המומחה לבחינת המסוכנות – ניתנה בניגוד להוראות סעיף 6(2) לפקודת הבזיון שלפיהן "לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה"; בהיעדר שמיעת טענותיה של התובעת עובר למתן הקנס; ומבלי שהועבר דיווח לבית משפט זה על הקנס האמור מיד לאחר שניתן, כמתחייב מסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות. משאלה הם פני הדברים, דומה כי בהחלטת בית הדין מיום 20.9.2023 נפלו פגמים משמעותיים, ובנסיבות אלו אני סבור כי לא היה מקום לחייבה בקנס יומי החל מאותו מועד (השוו: בש"פ 7598/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (8.12.2021)).

13.בצד האמור, כפי שצוין לעיל, בית הדין הרבני קיים דיונים עובר להטלת הקנסות, הן ביחס להחלטה מיום 14.12.2023, הן ביחס להחלטה מיום 23.1.2024, שבמסגרתם ניתנה הזדמנות לתובעת להציג את טענותיה, ואף העביר דיווח לבית משפט זה כמתחייב מהוראות החוק לאחר הטלת הקנסות. לעניין זה יודגש כי במסגרת הדיון עובר להחלטה מיום 14.12.2023, כמו גם לדיון בנוגע להחלטה מיום 23.1.2024, ניתנה לתובעת הזדמנות להציג את טענותיה גם ביחס לחיובה היומי בקנס בסך 250 ש"ח. אשר על כן, מכוח סמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אני קובע כי הדיון בקנס נושא ההחלטה מיום 23.1.2024 יוחזר לבית הדין הרבני שיקבע את סכום הקנס החדש, כך שזה לא יכלול את התקופה שבין הימים 14.12.2023-20.9.2023, ואילו הקנס נושא ההחלטה מיום 14.12.2023 יעמוד בעינו.

14.לבסוף, טענותיה של התובעת בעניין המומחה שמינה בית הדין הרבני לבחינת מסוכנותו של הנתבע, כמו גם הטענות שעניינן בהפחתת סכום המזונות לקטינים, הן טענות ערעוריות מובהקות, וממילא ההליך דנן אינו האכסניה המתאימה להעלותן (בש"פ 3381/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 29 (29.10.2023); בש"פ 3060/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (18.6.2020); בש"פ 7491/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (5.12.2018)).