בש"פ 7049-23 בש"פ 7049-23

בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), הובאה לידיעתי החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין) מיום 18.9.2023, במסגרתה חויבה המשיבה בתיק 302799/29 (להלן: ההליך) בקנס שבועי בגובה 1,000 ש"ח בגין אי-ציות לפסק דין המחייב אותה בקבלת גט. בהחלטה צוין כי "הקנס המוטל הוא לטובת הבעל" (כלומר, לטובת המבקש). עוד צוין בהחלטה כי "ככל שתסרב [המשיבה] לשלם את הקנס המוטל, ימונה ב"כ [המבקש] ככונס נכסים על מנת לגבותו מכל נכס או כספים המוחזקים בידה על פי הוראות החוק". נוכח האמור התבקשו הצדדים להליך וכן היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים (להלן: היועץ) להתייחס לקנס שבו חויבה המשיבה. כן התבקש היועץ להתייחס לסמכות מכוחה הוטל הקנס לטובת המבקש (להבדיל מלטובת אוצר המדינה).

רקע הדברים

1.כעולה מהחומר שהוגש לעיוני, המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1974 ולהם חמישה ילדים בגירים. ביום 19.6.1997, לאחר עשרים ושלוש שנות נישואים, הגישה המשיבה לבית הדין תביעת גירושין ראשונה. תיק זה נסגר זמן קצר לאחר מכן, בעקבות החלטתה לחזור בה. בחודש ינואר 1999 הגישה המשיבה לבית הדין תביעת גירושין נוספת, אך כעולה מעמדת היועץ, תביעה זו נזנחה. חודשים אחדים לאחר מכן, הגיש המבקש תביעת גירושין מטעמו. הפעם, ובניגוד לעמדה שבה היא החזיקה עד לאותה העת, המשיבה טענה כי יש לדחות את התביעה וכי פניה לשלום בית. בית הדין קיבל את עמדתה ותביעת הגירושין נדחתה. מאז, הגיש המבקש לבית הדין שלוש תביעות גירושין נוספות (בשנים 2003, 2007 ו-2011) שנדחו כולן. כעולה מעמדת היועץ, הנימוק לדחיית כל התביעות האמורות היה כי מערכת יחסים שקיים המבקש עם אישה אחרת, היא שמנעה מהצדדים להגיע לשלום בית ולפתור את הסכסוך ביניהם.

המבקש לא השלים עם קביעותיו של בית הדין בתביעת הגירושין הרביעית שהוגשה מטעמו, והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ביום 26.12.2012 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר קיבל את הערעור וקבע כי "הצדדים יתגרשו, בכפוף לכך שהאשה תקבל פיצוי הולם בגין הגירושין".

2.ביום 22.12.2014 התקיים דיון בבית הדין לצורך סידור הגט בין הצדדים, בסופו הוצע להם מתווה גירושין, שלא התקבל על ידם. על רקע זה, עניינם הוחזר לבית הדין הרבני הגדול, לצורך קביעת סכום פיצויי הגירושין.

ביני לביני, התנהלו מספר הליכים בעניינם של הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו. כך, ביום 9.11.2010 פסק בית המשפט לענייני משפחה לטובת המשיבה מזונות חודשיים, וביום 4.4.2012 ניתן תוקף של פסק דין להסכם חלוקת רכוש שנחתם על ידי הצדדים. ביום 12.3.2018 ניתן פסק דין נוסף של בית המשפט לענייני משפחה שקבע כי המבקש יעביר למשיבה מחצית מהסכום המשוערך של שווי החברה שבבעלותו.

3.ביום 13.11.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בו נקבע כי "הצדדים חיים בנפרד למעלה מעשרים שנה [...] פירוק השיתוף בנכסי הצדדים נערך זה מכבר, והאישה קיבלה את כל זכויותיה על פי חוק. זכויות המאפשרות לה חיים סבירים [...] האישה אינה חפצה בבעל, אלא מעכבת את הגירושין כדי לחייבו להמשיך לשלם לה מזונותיה". נוכח האמור נקבע כי המשיבה מחויבת בקבלת הגט וכי המבקש פטור מתשלום מזונותיה.

בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, התחדש ההליך בבית הדין, וזאת לצורך סידור הגט. כעולה מעמדת היועץ, במהלך הדיונים שהתקיימו בעניין זה המשיבה הוסיפה לעמוד על סירובה לקבל את הגט עד שהמבקש ישלם לה "את מה שמגיע" לה, כדבריה. זאת, אף שהוזהרה כי סירוב זה עלול להוביל לנקיטת סנקציות נגדה. בסופו של דבר, בתום הדיון שנערך ביום 20.2.2020 הטיל בית הדין צו הגבלה נגד המשיבה, האוסר עליה לצאת מהארץ; לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה; ולפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק במשך חמש שנים. זאת, מכוח סמכותו לפי סעיף 2(א) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק קיום פסקי דין). כעולה מעמדת היועץ, במועד זה לא ניתן לצו ההגבלה שהוטל על המשיבה אישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול, וזאת בניגוד לנדרש לפי סעיף 1(ג) לחוק קיום פסקי דין.

4.ביום 31.3.2020 נערך בבית הדין דיון נוסף בעניין סידור הגט. בסופו, נוכח סירובה הנמשך של המשיבה לקבל את הגט, הוסיף בית הדין והטיל עליה הגבלה נוספת, לפיה הקצבה לה היא זכאית מהמוסד לביטוח לאומי תעוכב, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 2א לחוק קיום פסקי דין. יוער כי גם בשלב זה לא ניתן לצו ההגבלה האמור אישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול כנדרש.

5.חרף כל האמור, המשיבה המשיכה לעמוד בסירובה לקבל את הגט במהלך הדיונים שהתקיימו בבית הדין ביום 14.7.2020 וביום 28.4.2022. כעולה מעמדת היועץ, במהלך דיונים אלה הבהירה המשיבה כי לא יהיה בכוחן של ההגבלות שהוטלו עליה להביאה לקבלת הגט. בהמשך לכך, בהחלטתו מיום 9.5.2022 קבע בית הדין כי:

"ככל שתתמיד האישה בסירובה לסידור הגט, ללא הסבר מספק, תתקבל בקשת הבעל להטלת קנס יומי או שבועי על האישה ע"פ חוק כפיה וציות של פסקי גירושין".

6.במהלך דיון נוסף בעניין סידור הגט שהתקיים בבית הדין ביום 19.7.2022, ואשר אליו הגיעה המשיבה לאחר שהוצא נגדה צו הבאה, היא שבה על טענותיה בעניין חוסר ההוגנות בחלוקת הרכוש ועמדה על סירובה לקבל את הגט. לפיכך, ביום 24.7.2022 ניתנה החלטת בית הדין, בה חויבה המשיבה בהוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח והוטל עליה קנס שבועי בסך 2,000 ש"ח, על כל שבוע שבו תמשיך שלא לציית לפסק הדין המחייב אותה בקבלת גט.

לפי האמור בעמדת היועץ, בשלב זה – קרי, לאחר למעלה משנתיים מאז שהוטל צו ההגבלה על המשיבה – התברר לבית הדין כי לפי סעיף 1(ג) לחוק קיום פסקי דין, נדרש אישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול לצורך הטלת צו הגבלה בגין אי-ציות לפסק דין המחייב אישה בקבלת גט. נוכח האמור, הקנסות שהוטלו על המשיבה הושהו וצווי ההגבלה הועברו על ידי בית הדין לאישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול. ביום 25.6.2023 אישר נשיא בית הדין הרבני הגדול את צווי ההגבלה, לאחר שהתקיים לצדדים שימוע בנושא.

7.ביום 7.9.2023 התקיים בבית הדין דיון שמטרתו, לפי האמור בעמדת היועץ, הייתה ליתן למשיבה הזדמנות לנמק מדוע לא יוטל עליה קנס בגין סירובה לקבל את הגט. פרוטוקול הדיון מעלה כי הדיון עסק בבקשתו של המבקש להטיל על המשיבה קנס לטובתו. כך, כמענה לשאלת בית הדין "מה אתה מבקש?", הבהיר בא כוח המבקש כי הוא "מבקש 2,000 ש"ח לשבוע זה קנס ראוי, קנס לא לטובת אוצר המדינה [...] קנס לטובת הבעל. כך נוכל להניע הליכים. אם זה יהיה לטובת אוצר המדינה לא בטוח שזה יעזור" (ההדגשות הוספו). בהמשך לכך, לאורך הדיון הובהר למשיבה כי אי ציות לפסק הדין המחייב אותה בגט יוביל לחיובה בקנס, אשר ישולם לטובת המבקש. בתוך כך, בין היתר, נאמר למשיבה: "כיוון שאת לא שומעת לפסה"ד את פושעת. מהקצבה שיש לך ניתן לבעל" (ההדגשה הוספה).

8.בהמשך לאמור, ביום 18.9.2023 ניתנה החלטתו של בית הדין נושא ההליך שלפניי, בה נקבע כי המשיבה תשלם קנס שבועי מתחדש בסך 1,000 ש"ח "בגין אי ציות לפסק הדין לחיוב בגט". כאמור לעיל, בהחלטה צוין כי "האישה מאמללת את הבעל במשך שנים ארוכות, לפיכך הקנס המוטל הוא לטובת הבעל". עוד צוין בהחלטה כי "ככל שתסרב האישה לשלם את הקנס המוטל, ימונה ב"כ הבעל ככונס נכסים על מנת לגבותו מכל נכס או כספים המוחזקים בידה על פי הוראות החוק".

בו ביום ניתנה החלטתי שבה נתבקשו הצדדים וכן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני להתייחס להטלת הקנס והיועץ אף נדרש להתייחס לסמכות שמכוחה הוטל הקנס לטובת המבקש. למחרת, ביום 19.9.2023, ניתנה החלטתו של בית הדין בה הובהר כי הקנס שהוטל על המשיבה הוטל לטובת אוצר המדינה ולא לטובת המבקש. וזוהי לשון ההחלטה:

"בית הדין מבהיר בזאת כי אף שנכתב בפסק הדין שהקנס הוא לטובת הבעל אין הכוונה שהקנס ישולם ישירות לבעל אלא ישולם על פי החוק לאוצר המדינה. טובת הבעל המעוגן כבר שנים רבות כפי שפרטנו בפסק הדין היא לסיים תיק זה, והדרך היא על ידי חיוב האישה בתשלום קנס שבועי לאוצר המדינה".

טענות הצדדים

9.המשיבה – שאינה מיוצגת בהליך דנן – טוענת כי היא "לא סרבנית גט" ותגובתה ממוקדת בטענות כלפי אי-הצדק שנגרם לה, לטענתה, במסגרת חלוקת הרכוש בין הצדדים. לשיטתה, לא הועבר אליה מלוא הסכום שמגיע לה בעבור שווי החברה שבבעלותו של המבקש; והיה על המבקש לשלם לה דמי מזונות לכל החיים. עוד טוענת המשיבה כי למרות שהיה לה חלק משמעותי בבניית עתיד המשפחה, הכנסותיו הנוכחיות של המבקש גבוהות מאוד בעוד שהיא חיה חיי עוני. לכך היא מוסיפה כי יחסיו של המבקש עם אישה אחרת הם שהכשילו את נישואיהם וכי מגיע לה על כך פיצוי. לבסוף טוענת המשיבה כי באי-כוחו של המבקש מונעים כל אפשרות להביא את הצדדים לכדי הסכמה וכי בית הדין אינו מתחשב במצבה.

10.המבקש סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין. בתגובתו הוא טוען כי במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה בוצע איזון משאבים מלא בין הצדדים וכי הוא מילא אחר כל חובותיו בהקשר זה. לטענתו, למרות מאמציו הרבים ומאמצי בית הדין, המשיבה מסרבת לקבל את הגט ועל כן הקנס שהוטל עליה הוא מידתי.

11.אף היועץ סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין. בתגובתו הוא מדגיש כי ההחלטה להטיל קנס מכוח חוק כפיית ציות התקבלה רק לאחר שבית הדין מיצה את הסמכויות הנתונות לו לפי חוק קיום פסקי דין. לכך הוא מוסיף כי מדובר במקרה חמור של סרבנות גט מתמשכת וכי החלטת בית הדין מיום 18.9.2023 ניתנה לאחר הליכים משפטיים שנמשכו שנים, ורק לאחר הפרות רבות של החלטות בית הדין מצד המשיבה. הקנס שהוטל על המשיבה, כך סבור היועץ, הוא מידתי והולם את התנהלותה החמורה ואת נסיבות המקרה. באשר לסמכות מכוחה הוטל הקנס לטובת המבקש, מפנה היועץ להבהרת בית הדין לפיה הקנס הוטל לטובת אוצר המדינה.

דיון והכרעה

12.לאחר עיון בהחלטות בית הדין, בפרוטוקול הדיון מיום 7.9.2023 ובעמדות הצדדים והיועץ, אני סבורה כי נפלו פגמים משמעותיים באופן הטלת הקנס על המשיבה. לפיכך, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות המסורה לי מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות ולבטל את הקנס שהוטל על המשיבה.

13.סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מקנה לבית הדין את הסמכויות הקבועות בסעיפים 7-6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה), בעת שהוא דן בעניינים שבשיפוטו. בפרט, על פי סעיף 6(1), לבית הדין מוקנית הסמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו". כפי שהובהר בפסיקה, תכליתן של הסנקציות המופעלות מכוח סעיף 6 לפקודה אינה עונשית, ויש לעשות בהן שימוש רק ככל שהטלתן עשויה להביא לקיום הצו השיפוטי ולא ניתן להביא לכך באמצעים פוגעניים פחות (ראו מיני רבים: בש"פ 3381/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 16 (29.10.2023) (להלן: בש"פ 3381/23); בש"פ 3577/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 14 (18.6.2023)). נוכח ההשלכות הקשות שעשויות להיות לסנקציות אלה, סעיף 6(2) לפקודה קובע כי "לא ינתן צו המטיל קנס [...] אלא אם כן הוזמן הממרה [...] כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה". כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, במסגרת הטלת סנקציות לפי הפקודה יש לנקוט משנה זהירות ולהקפיד על סדרי הדין והליכי הבירור "לבל תִּיפָּגַע יכולתו של בעל הדין, שנטען כי הִמרה את פי בית המשפט, לקבל את יומו ולהשמיע את טענותיו" (ע"פ 7168/22 מסורת התורה בני ברק (ע"ר) נ' ישיבת פוניבז' בע"מ, פסקאות 55 ו-69 לחוות הדעת של השופט נ' סולברג (9.8.2023); ראו גם: רע"א 6119/16 סיירוקס ישראל בע"מ נ' בהא, פסקה 9 (2.1.2017)).

14.אין עוררין כי על בתי הדין ובתי המשפט להילחם בתופעה החמורה של סרבנות גט, אשר השלכותיה הן קשות וכואבות (בש"פ 5425/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (7.8.2023); בש"פ 1944/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (22.4.2021)). מהחומר שהובא לעיוני עולה כי המשיבה מסרבת לקבל גט מהמבקש לאורך תקופה ממושכת, וזאת למרות החלטות רבות – וחד משמעיות – של בית הדין, המחייבות אותה לקבלו. ברם, אף אם במקרה דנן הייתה הצדקה מהותית להטלת סנקציות על המשיבה מכוח הפקודה, בחינת פרוטוקול הדיון מיום 7.9.2023 והחלטת בית הדין מיום 18.9.2023 מובילה למסקנה כי בהליך הטלתו נפלו פגמים חמורים המצדיקים את ביטולו.

15.הלכה ידועה היא כי קנס המוטל מכוח סעיף 6(1) לפקודה מוטל לטובת אוצר המדינה ולא לטובת אחד מבעלי הדין, וכי "הליך של גבייה של קנס, אם הוטל קנס, צריך להיעשות על-ידי המדינה בדרך שנקבעה לכך" ולא על ידי הצדדים (רע"א 4953/92 בבילה נ' דדון, פ"ד מז(1) 658, 659 (1993); ההדגשה הוספה. ראו גם: בש"פ 7640/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (30.12.2019) (להלן: בש"פ 7640/19)). משכך, קנס שהוטל מכוח חוק כפיית ציות לטובת אחד מבעלי הדין, עשוי להיחשב כבטל (ראו למשל: בש"פ 7640/19, בפסקאות 5-4; בש"פ 6224/16 פלוני נ' פלונית, פסקאות 7-6 (28.8.2016) (להלן: בש"פ 6224/16); השוו: בש"פ 3060/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (18.6.2020)).

למרות האמור, במהלך הדיון מיום 7.9.2023 הבהיר בית הדין למשיבה – באופן שאינו משתמע לשתי פנים – כי הקנס העומד לדיון, ושביחס אליו עליה להשמיע את טענותיה, יוטל לטובת המבקש. גם בהחלטתו מיום 18.9.2023 קבע בית הדין מפורשות כי המשיבה תחויב בקנס לטובת המבקש וכי בא כוחו ימונה ככונס נכסים על מנת לגבותו. לא ברור כיצד החלטת בית הדין מיום 19.9.2023 מהווה "הבהרה" של האמור ודומה כי היא למעשה משנה בדיעבד את קביעתו מיום 18.9.2023 ביחס לגורם אשר לטובתו מוטל הקנס. הפועל היוצא מכך הוא שלמשיבה הוצגה תמונה שגויה באשר לקנס שצפוי להיות מוטל עליה, וזאת בניגוד לנדרש לפי סעיף 6(2) לפקודה. בהקשר זה יש להוסיף כי בהבהרתו מיום 19.9.2023 לא התייחס בית הדין למינוי בא כוחו של המבקש ככונס נכסים לצורך גביית הקנס. מינוי זה אינו מתיישב בשום דרך עם הבהרת בית הדין, כאילו הקנס מיועד לאוצר המדינה. נוכח האמור, מסקנתי היא כי אין בהבהרה מיום 19.9.2023 כדי לרפא את הפגמים שנפלו בהליך הטלת הקנס, ובהחלטת בית הדין מיום 18.9.2023.

16.בשולי הדברים, ראיתי לנכון להתייחס אף לפגם שנפל בהטלת צווי ההגבלה על המשיבה, מבלי שניתן אישור לכך מנשיא בית הדין הרבני הגדול, כנדרש בסעיף 1(ג) לחוק קיום פסקי דין. כאמור, אישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול ניתן רק כשנתיים ויותר לאחר הטלת הצו על המשיבה. בכך הוכשר הצו בדיעבד, לאחר שלאורך תקופה ממושכת חלו על המשיבה שלא כדין ההגבלות שהוטלו עליה מכוחו. מדובר אמנם בסוגיה שחורגת מענייננו הנוגע אך לשאלת הטלת הקנס בהתאם לחוק כפיית ציות, אך ראיתי לנכון לציינה שכן דומה כי הן בהליכי הקיום והן בכפיית הציות בפרשה זו, לא הקפיד בית הדין, למרבה הצער, על קיום הדרישות הקבועות בחוק והדבר פוגם בהחלטותיו ומצריך תיקון.

17.מן הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על בטלות החלטת בית הדין מיום 18.9.2023, חרף ההבהרה מיום 19.9.2023. עם זאת, ברי כי אין בהחלטתי זו כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להטיל על המשיבה בעתיד, ככל שימצא לנכון, קנס לטובת אוצר המדינה, בכפוף לקיום הליך תקין בהתאם לדרישות הדין (ראו והשוו: בש"פ 6224/16, בפסקה 7).

18.בשולי הדברים, ולמען הסר ספק אשוב ואדגיש כי הליך זה המובא בפני מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אינו הליך ערעורי על קביעות שיפוטיות הנוגעות למחלוקות השונות שנפלו בין הצדדים. על כן, טענותיה של המשיבה בעניין חלוקת הרכוש, שהועלו ונדחו הן בפני בית הדין והן בפני בית הדין הרבני הגדול, אין מקומן בהליך זה והוא אינו האכסניה המתאימה להשיג עליהן (ראו והשוו: בש"פ 5425/23, בפסקה 14; בש"פ 3381/23, בפסקה 29; בש"פ 4106/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 11 (27.7.2022); בש"פ 8035/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (2.1.2022)).