רע"א 6119/16 רע"א 6119/16

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.7.2016 ברע"א 11285-05-19 (כב' השופטת ש' רנר ), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור של המבקשת על החלטותיו מיום 10.3.2016 ומיום 12.4.2016 ועל פסק דינו מיום 23.4.2016 של בית משפט השלום בירושלים ברע"צ 13132-03-16 (כב' סגן הנשיא ג' ארנברג ), בגדרם נדחתה בקשת רשות ערעור המבקשת על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בקריות מיום 24.2.2016 בתיק מס' 03-19591-07-3 (כב' הרשם ע' שורק ; להלן: הרשם בקריות ).

עניינה של הבקשה הוא באופן ביצוע הוראותיו של בית משפט השלום על-ידי רשם ההוצאה לפועל לעניין קביעת סנקציות בהליך של ביזיון למקרה של אי-ציות המשיב להוראות שניתנו לו בהליך ההוצאה לפועל שמתנהל נגדו.

השתלשלות העניינים שקדמה להליכים שביסוד הבקשה דנא

1.ביום 1.8.2007 פתחה המבקשת נגד המשיב תיק בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים (להלן: התיק ). במסגרת ההליכים בתיק ולבקשת המבקשת, הובא המשיב ביום 7.9.2015 בצו הבאה ללשכת ההוצאה לפועל בקריות (היא הלשכה הסמוכה למקום מגוריו; ראו: רע"א 208/15 סיירוקס ישראל בע"מ נ' אבו ג'בל (26.4.2015)) לצורך חקירת יכולת, וזאת לאחר שלא הגיש תשובות לשאלון ומסמכים כפי שהורתה לשכת ההוצאה לפועל. בתום חקירת היכולת שנערכה למשיב במעמד צו ההבאה, נתן הרשם בקריות החלטה בה קבע צו תשלומים עבור המשיב. כלפי החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום בירושלים (רע"צ 23670-09-15), בגדרה הלינה על האופן המצומצם בו התנהלה חקירת היכולת, וכן השיגה על סבירות החלטתו של הרשם בקריות שלא כללה סנקציה למקרה שהמשיב לא יפעל לפי הצו האמור.

ביום 28.10.2015 פסק בית משפט השלום בבקשת רשות הערעור, כמו גם בערעור עצמו (להלן: פסק הדין החלוט ). פסק הדין החלוט, אשר אינו נתון במחלוקת אך עומד בבסיסם של ההליכים שקדמו לבקשת רשות הערעור שבפנַי, מורה, בין היתר, כדלקמן:

"צו ההבאה בתיק זה יבוצע שנית, ללא צורך בתשלום אגרה. במעמד הבאת המשיב – החייב – בפני רשם ההוצל"פ תיערך לו חקירה מקיפה. בסיומה של החקירה יחויב החייב להפקיד סכום שלא יפחת מ-2000 ש"ח להבטחת הגשת שאלון ומסמכים מצדו ללשכת ההוצל"פ בירושלים וכן להבטחת התייצבותו לחקירת יכולת ללשכת ההוצל"פ בה מתנהל התיק (לשכת ההוצל"פ בירושלים), לאחר מכן לכשיזומן. רשם ההוצל"פ שבפניו יובא המשיב יחליט מה תהיה הסנקציה אם החייב לא יבצע את ההפקדה כאמור (מספר ימי המאסר בשל בזיון בית ההוצל"פ)".

באותו היום הגישה המבקשת לבית המשפט השלום בקשה להבהרה, במסגרתה עתרה שבית המשפט יציין באופן מפורש כי בהינתן שהמשיב לא יבצע את ההפקדה המוזכרת בפסק הדין החלוט, "יחליט רשם ההוצאה לפועל שבפניו יובא המשיב בדבר מספר ימי המאסר שיוטלו על החייב מכוח פקודת ביזיון בית המשפט ובהתאם להוראות 69יג(ג) ו-3א(ג) לחוק ההוצאה לפועל". בהחלטה שניתנה אף היא ביום 28.10.2015, אישר בית משפט השלום כי הליכי הביזיון הם לפי הוראות הסעיפים בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק ) שהזכירה המבקשת.

הליכים שביסוד הבקשה דנא

2.בהמשך לאמור לעיל, הובא המשיב בצו הבאה נוסף בפני הרשם בקריות ובוצעה חקירת יכולת מקיפה בעניינו. בהחלטתו מיום 24.2.2016, ובהתאם להוראות פסק הדין החלוט, הורה הרשם בקריות למשיב להפקיד תוך שבעה ימים סך של 2000 ש"ח כערבון להבטחת הגשת תשובות לשאלון ומסמכים בתיק, כמו גם להבטחת התייצבותו לחקירת יכולת עתידית, ככל שתהיה כזו. עוד נקבע, כי במקרה שהמשיב לא יפקיד את הערבון בתנאים האמורים, יקבע רשם ההוצאה לפועל המטפל בתיק את הסנקציה לכך על-פי מה שנקבע בפסק הדין החלוט.

3.כלפי החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום בירושלים , בטענה שהרשם בקריות פעל בחוסר סמכות כאשר נמנע לקבוע סנקציה למצב של אי-ציות מצד המשיב, בהתאם למה שנקבע בפסק הדין החלוט, שכן בכך לא קיים הרשם את הוראת בית משפט השלום. בצד זאת, סברה המבקשת כי הסנקציה המתאימה בנסיבות העניין היא ימי מאסר, כאשר אין בהטלת קנס על המשיב כדי להביאו לפעול על-פי הוראות פסק הדין החלוט, שכן המשיב מתעלם שוב ושוב מהוראות לשכת ההוצאה לפועל.

ביום 10.3.2016 החליט בית משפט השלום כי תחילה יש לברר אם נעשתה פנייה לרשם המטפל בתיק (המתנהל, כאמור, בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים) לצורך קביעת סנקציות כלפי המשיב, ולאחר קבלת תשובה בעניין יינתנו הנחיות להמשך הטיפול בבקשת רשות הערעור, ככל שיהא בכך צורך.

ביום 14.3.2016, בהמשך להחלטות לעיל ומשהמשיב לא הגיש את התשובות לשאלון ואת המסמכים הנדרשים, הגישה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה ). בהחלטתה מיום 27.3.2016 קבעה כב' הרשמת ק' יצחקי (הרשמת המטפלת בתיק; להלן: הרשמת בירושלים ) כי על המשיב להגיש את השאלון והמסמכים תוך עשרים ימים מיום שתומצא לו החלטתה, ובאם לא יעשה זאת, תהיה המבקשת רשאית לעתור לסעדים נגדו.

ביום 11.4.2016 הגישה המבקשת הודעה לבית משפט השלום בה ציינה כי הרשמת בירושלים לא קבעה בהחלטתה את הסנקציה למקרה של אי-ציות המשיב להוראות לשכת ההוצאה לפועל או בית המשפט. על כן, המבקשת עתרה כי בית המשפט ידון בבקשתה כבערעור וייתן צו לפי הפקודה על-פיו ייקנס או ייאסר המשיב אם לא ימלא אחר הוראות הרשמת בירושלים בדבר הגשת שאלון ומסמכים. בהחלטתו מיום 12.4.2016 קבע בית המשפט כי בקשת המבקשת מוקדמת, ויש ליתן למשיב את פרק הזמן שנקבע כדי למלא אחר הוראותיה של הרשמת בירושלים. בקשת המבקשת מיום 19.4.2016 לעיון מחדש בהחלטה זו נדחתה אף היא. ביום 21.4.2016 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה נוספת, בגדרה עתרה כי בית המשפט יבהיר את החלטתו מיום 12.4.2016 – האם מהווה האחרונה דחייה של בקשת רשות הערעור מפאת היותה מוקדמת, או שמא על בית המשפט לדון בבקשה לגופה. בפסק דינו מיום 23.4.2016 קבע בית המשפט כי ההליך בבקשת רשות הערעור יימחק, תוך ששמורה למבקשת האפשרות להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור נוספים לאחר מילוי החלטתה של הרשמת בירושלים, ככל שיהא בכך צורך.

4.כלפי החלטותיו ופסק דינו של בית משפט השלום, שניתנו בבקשת רשות הערעור ותוארו מעלה, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקשת טענה, בין היתר, כי שגה בית משפט השלום כשמחק את בקשת המבקשת ולא דן בה לגופה, בחזרה על הטענות שהועלו בפני בית משפט השלום כלפי החלטת הרשם בקריות, לפיהן החלטה זו ניתנה בניגוד להוראות פסק הדין החלוט, ולפיכך בהעדר סמכות. עוד נטען, כי שגה בית משפט השלום כשקבע כי על המשיב לפעול על-פי הוראותיה של הרשמת בירושלים (במובחן מהוראות הרשם בקריות, בפניו הובא המשיב בצו הבאה), הוראה שעולה כדי ביטול פסק הדין החלוט ופתיחת התדיינות מחודשת בעניין אופן ביצוע צו ההבאה של המשיב. המבקשת סברה כי פעולה זו אינה בגדר סמכותו של בית משפט השלום אלא שהסמכות לכך נתונה לבית המשפט המחוזי כערכאת הערעור.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מבלי לבקש תשובה, בקבעו כי זו אינה עומדת באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי", הדורשת קיומה של שאלה עקרונית או משפטית שלא ניתנה עליה הדעת. הוטעם, כי הבקשה היא בבחינת השגה על פרשנות ויישום הדין במחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים. מכל מקום נקבע, כי אין מקום להידרש להשגות המבקשת על החלטותיו של בית משפט השלום ב"גלגול שלישי", שכן בקשת רשות הערעור של המבקשת לבית משפט השלום לא נדונה לגופה אלא שנדחתה בשל היותה מוקדמת, כאשר כל טענות המבקשת שמורות. לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי הטיל ספק בפרשנות שנתנה המבקשת לפסק הדין החלוט, לפיה על הרשם לקבוע סנקציה של ימי מאסר דווקא. בית המשפט עמד על כך, שמדובר בהחלטה שניתנה בהעדר תגובה, בגדרה סנקציית המאסר נזכרה בסוגריים, כאחת האפשרויות. בנוסף, נקבע כי בקשת ההבהרה והחלטת בית משפט השלום שבאו בעקבות פסק הדין החלוט, מחזקות את הספק לגבי האפשרות לפרש את הוראות פסק הדין החלוט באופן המחייב קביעת סנקציה של ימי מאסר. מעבר לזאת, בית המשפט המחוזי הצטרף למסקנה אליה הגיע בית משפט השלום לפיה פניית המבקשת מוקדמת, וזאת מהטעם שטרם ניתנה החלטה סופית על-ידי הרשמת בירושלים בעניין המצאת המסמכים הנדרשים והליכי הביזיון.

בקשת רשות הערעור דנא

5.כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, בגדרה עותרת המבקשת כי בית משפט זה ייתן לה רשות ערעור וידון בערעור לגופו. המבקשת סבורה כי הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות לסמכות והיקף שיקול הדעת העומדים לרשמי הוצאה לפועל במסגרת ביצוע הוראות פסק דין, וככאלה מצדיקות דיון ב"גלגול רביעי". המבקשת טוענת, בין היתר, כי על בית משפט זה לקבוע הלכה ברורה בעניין יישום סעיף 69יג(ג) לחוק, לפיו רשאי רשם ההוצאה לפועל לכפות ציות או להעניש חייב אשר אינו מציית להוראותיו. בפרט, המבקשת סבורה כי נדרשת הבהרה לגבי האפשרות שרשם ההוצאה לפועל יאצול לרשם אחר את הסמכות שניתנה לו מכוח פסק דין לקבוע סנקציות עבור החייב במעמד צו הבאה.

בסיכומו של דבר, מבוקש כי בית משפט זה יכנס לנעלי הרשמת בירושלים ויתן צו מכוח הפקודה המורה על מאסרו של המשיב באם לא יגיש את המסמכים האמורים תוך עשרים ימים ו/או לא יתייצב לחקירת יכולת במועד שייקבע לכך.

דיון והכרעה

6.ההלכה לפיה רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן במשורה ובמקרים חריגים ידועה היטב ואין צורך להפנות לאסמכתאות בעניין. אכן, ראשית לכל, יישום הלכה זו על הפרשה דנא מחייב דחייתה ללא צורך בקבלת תשובה. מדובר בהשתלשלות עניינים ספציפית, שמקורה בהוראות שנכללו בפסק הדין החלוט ובאופן יישומן על-ידי לשכות ההוצאה לפועל (בקריות ובירושלים), וגם אם נפלה שגגה כלשהי במהלך זה, אין בכך כל סוגיה כללית או עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. די בכך כדי לחרוץ את גורל הבקשה, אלא שסברתי שראוי להעיר מספר הערות נוספות, שבכוחן לתמוך בהחלטות שבבסיס בקשת רשות הערעור, כך שנראה שדין הבקשה להידחות גם לגופה.

7.בטרם אפנה לגופם של דברים, סבורני כי יש להפנות את תשומת הלב לסוגיה שכלל לא עלתה, ועניינה קביעת ערכאת הערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל מבחינת הסמכות המקומית. כמתואר לעיל, התיק מתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, אך החייב הובא, בגדר צו הבאה שניתן כלפיו, ללשכת ההוצאה לפועל הסמוכה למקום מגוריו, היא הלשכה בקריות. מצב זה נובע מהוראת תקנה 114(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: התקנות ; וכמפורט בהחלטה ברע"א 208/15 הנ"ל). ואולם, ראינו כי בקשות רשות ערעור על החלטות הרשם בקריות הוגשו לבית משפט השלום בירושלים (ככל הנראה כיוון שבמחוז ירושלים מתנהל התיק). אלא שתקנה 119(ד) לתקנות קובעת כי בקשת רשות לערער על החלטה או צו של רשם ההוצאה לפועל תוגש לבית משפט השלום "שבתחום סמכותו נמצאת הלשכה שבה ניתנו ההחלטה או הצו". פשר הגשת בקשות רשות הערעור על החלטת הרשם בקריות לבית משפט השלום בירושלים לא התחוור (שכן הסוגיה כלל לא נדונה), אך, לכאורה, בית המשפט בירושלים אינו ערכאת הערעור על לשכת ההוצאה לפועל שבקריות, הגם שהתיק מתנהל בלשכה הנמצאת בתחום הסמכות של בית משפט השלום בירושלים. אני מודע לכך שהדבר עלול לחייב את הזוכה להתדיין שלא במחוז שבו בחר לפתוח את תיק ההוצאה לפועל, בניגוד לכלל הרגיל שלפיו הזוכה בוחר היכן לאכוף את פסק הדין, אך לכאורה זו תוצאת לוואי מתבקשת של הבאת החייב בצו הבאה ללשכת ההוצאה לפועל הסמוכה למקום מגוריו ולא בהכרח ללשכה בה מתנהל התיק.

8.מכאן לגופם של דברים: כזכור, ענייננו ביישום הוראות פסק הדין החלוט, בו נפסק, בין היתר, כי לאחר הבאת החייב בצו הבאה ללשכת ההוצאה לפועל תיערך לו חקירת יכולת אשר בסיומה הוא יפקיד סך של 2000 ש"ח להבטחת הגשת מסמכים מסוימים ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים וכן להבטחת התייצבותו לחקירת יכולת בלשכה בה מתנהל התיק, ככל שיוזמן. בשולי פסק הדין החלוט הוסיף בית משפט השלום, כי: "רשם ההוצל"פ שבפניו יובא המשיב יחליט מה תהיה הסנקציה אם החייב לא יבצע את ההפקדה כאמור (מספר ימי המאסר בשל בזיון בית ההוצל"פ)". כפי שתואר לעיל, הן הרשם בקריות, הן הרשמת בירושלים והן בית משפט השלום בירושלים לא יישמו הוראה זו באופן שהמבקשת מבינה אותה; כלומר – לא קבעו "מראש" מה תהיה הסנקציה שעל-פי דיני הביזיון למקרה שהחייב יפר את ההוראות שניתנו לו בעניין הגשת המסמכים אותם הצטווה להגיש. בפועל נפסק כי תחילה יש לאפשר לחייב, למשיב, למלא אחר שהוטל עליו, ורק לאחר שיתברר שהוא לא עשה כן תוכל המבקשת לעתור להטלת סנקציות מכח דיני הביזיון. גם בית המשפט המחוזי הביע דעתו כי דרישת המבקשת כי תקבענה סנקציות עוד בטרם הפר החייב את ההוראות שניתנו לו היא מוקדמת.

9.אכן, יתכן כי בהחלטות הנ"ל יש משום סטייה מהאמור בפסק הדין החלוט, ככל שמדובר בפירוש מילולי שלו. אלא שאיני סבור שעקרונות יסוד של דיני הביזיון מאפשרים להגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיעו הערכאות שקדמו לי.

האפשרות לנקוט כלפי חייב בהליכים על-פי הפקודה מעוגנת בהוראות סעיפים 3א(ג) ו-69יג(ג) לחוק. ואולם, פשיטא שכאשר ננקט הליך על-פי הפקודה יש לקיימו על פי הכללים החלים בהליכים מסוג זה, הליכי ביזיון, שנושאים עמם סממנים פליליים מובהקים. ואכן, תוצאת הליך ביזיון עלולה לעלות כדי מאסרו של המפר. בהליכים מכגון-דא יש חשיבות רבה להקפדה על סדרי הדין וכללי הדיון, לבל תיפגענה זכויותיו של המפר. על-פי סעיף 6(2) לפקודה, אין ליתן צו המטיל קנס או מאסר, אלא אם המפר הוזמן לדיון כדי "להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה". מכאן, שאין לקבוע "מראש" שאם החייב יפר הוראה שניתנה לו, הוא ייאסר לתקופה מסוימת או יחויב בתשלום סכום מסוים כקנס, שכן בטרם יינתן צו למאסר או לתשלום קנס, יש לשמוע את החייב-המפר, ושמיעה זו בהכרח תתקיים רק אחרי שנטען לקיומה של הפרה. בגדרו של הדיון שייקבע יוכל המפר הפוטנציאלי להשמיע את טענותיו – שמא קיים את ההוראה וכלל לא הפר אותה או שיש בפיו טעמים טובים לאי קיום ההוראה. זאת ועוד – קביעת סנקציה לפי דיני הביזיון עוד בטרם שהופרה הוראת בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל, בבחינת הקדמת תרופה למכה, אינה אפשרית, שהרי גם אופי הסנקציה ומידת חומרתה אמורים להיגזר מעוצמת ההפרה ונסיבותיה, ואלו בהכרח לא יכולות להתברר אלא לאחר שההפרה התקיימה. בגדר כך זכאי המפר להסביר מדוע לא ציית להוראה ולשכנע כי מחדלו אינו חמור, כי יש ליתן לו הזדמנות נוספת, כי ראוי לקבוע סנקציה מותנית, וכיוצא באלה טענות אפשריות. כל זאת בצד האפשרות לשכנע כי כלל לא היתה הפרה.

נמצא, כי טרוניית המבקשת על-כך שלא הוחלט מראש מה תהא הסנקציה שתוטל על המשיב אם הוא לא יקיים את שהורתה לו לשכת ההוצאה לפועל, אינה במקומה, וככל שפסק הדין החלוט התיימר להורות אחרת, ראוי לפרשו באופן שיעלה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של דיני הביזיון, וביניהם העיקרון שלפיו יש לשמוע את מי שנטען להפרה מצדו בטרם תוטל עליו סנקציה, שיש לה מאפיינים פליליים.

אשר על כן הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.