בש"פ 8219/11 גינדי חיזגלוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 31.10.2011 (עמ"ת 24319-10-11 כבוד סגנית הנשיא ש' דברת ), שבמסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 26.9.2011 (כבוד השופט א' אדם ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 16.8.2011 החליט בית משפט השלום לקבל את הבקשה. בית המשפט קבע כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למבקש וכי קיימת עילת מעצר משמעותית של מסוכנות. עוד התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד ולכך שביצע את העבירות המיוחסות לו בתיק זה בעת ששוחרר על תנאי ממאסר שהוטל עליו בתיק קודם בו הורשע בעבירות אלימות. לנוכח נסיבות אלה, קבע בית המשפט כי לא ניתן לתת אמון במבקש וכי לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו מבלי להורות על הכנת תסקיר מבחן.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 25.8.2011 קיבל בית המשפט את הערר, ככל שהוא נוגע לשאלת חלופת המעצר, והורה על הכנת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. בתסקיר המבחן שהוגש ביום 11.9.2011 המליץ שירות המבחן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. ביום 26.9.2011 קבע בית משפט השלום כי אין בחלופה שהוצעה על ידי המבקש כדי לאיין את מסוכנותו ולפיכך הוא חזר על החלטתו שלפיה המבקש ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט חזר על קביעתו שלפיה העובדה שהמבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו בתיק זה בהיותו משוחרר על תנאי ברישיון ממאסר ממושך שהוטל עליו בגין עבירות אלימות, מקשה על מתן אמון בו פעם נוספת ושחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט בחן את החלופה שהוצעה וקבע כי הערבה העיקרית שהוצעה, חמותו של המבקש, לא יצרה רושם כמי שיכולה להציב לו גבולות.

על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערר וקבע כי לא מצא מקום להתערב במסקנתו של בית משפט השלום שלפיה החלופה שהוצעה על ידי המבקש אינה מספיקה כדי לאיין את מסוכנותו.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה עותר המבקש לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחליט שלא להתערב בהחלטת בית משפט השלום. עוד טוען המבקש, כי שגה בית משפט השלום בכך שהתעלם מהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.8.2011 והורה על מעצרו בניגוד להמלצת שירות המבחן. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחר שלא להתייחס לסוגיית התשתית הראייתית. לטענתו, חל כרסום בראיות המצדיק את שחרורו.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בעקבות התיקון האחרון בחוק סדר הדין הפלילי, מיום 27.3.2011, ניתן לדחות בקשה לרשות לערור, היא הבקשה המונחת לפניי, על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים. נקבע כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)).

לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, על אף טענות המבקש, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו. אמנם, ייתכנו מקרים בהם ייתן בית המשפט רשות לערור אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אך לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין מקום במקרה זה להתערב בהחלטת בית משפט השלום להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים. אמנם, בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 25.8.2011 הורה על הזמנת תסקיר מטעם שירות המבחן, אך כידוע, המלצה זו, כשמה כן היא, בגדר המלצה בלבד ואין היא מחייבת את בית המשפט. בית משפט השלום בחן את האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, אך לאחר שחקר את הערבה, לא שוכנע כי החלופה שהוצגה לו היא חלופה הולמת בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי, אף הוא לא שוכנע כי מדובר בחלופה שתאיין את מסוכנותו של המבקש. במסקנה זו, כאמור, לא מצאתי מקום להתערב.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.