בש"פ 8270/11 ספיר סרגיי סנדלר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.11.2011 (עמ"ת 33861-10-11 כבוד השופט צ' דותן ), שבמסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 24.10.2011 (כבוד השופטת ד' עטר ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שונות של אלימות בתוך המשפחה וביניהן תקיפה בנסיבות מחמירות, היזק בזדון, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה וכליאת שווא. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 20.9.2011 הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 27.9.2011 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ) את הערר וקבע כי כיוון שמסוכנתו של המבקש היא כלפי המתלוננת בלבד, יש לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית מלא בפיקוח הוריו.

ביום 24.10.2011, קבע בית משפט השלום כי תנאי השחרור שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. בית המשפט לא קיבל את בקשתו של המבקש להקלה בתנאי שחרורו ולא אפשר לו לצאת לעבוד. בהחלטתו, התייחס בית המשפט להמלצת שירות המבחן, שלפיה יש לאפשר למבקש לצאת לעבוד בפיקוח, אך בחר שלא לקבלה, בין היתר, כיוון שמקום העבודה המוצע קרוב לביתה של המתלוננת.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערר בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט ציין כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט וכי צדק בית משפט השלום בקובעו כי חשוב להרחיק את המבקש מהמתלוננת לנוכח מסוכנותו כלפיה.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה עותר המבקש לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחליט שלא להתערב בהחלטת בית משפט השלום ובכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן. עוד טוען המבקש, כי בפיקוח ההדוק ובמיקום מקום העבודה יש כדי לאיין את מסוכנותו כלפי המתלוננת. בהקשר זה טוען המבקש, בין היתר, כי מקום העבודה הוא בפתח תקווה, בעוד שהמתלוננת מתגוררת בעיר אחרת, ראש העין, וכי מדובר בערים שאינן סמוכות זו לזו. לטענתו, מקרה זה מצדיק התערבות של ערכאה שלישית שכן הנזק שנגרם לו מדחיית בקשתו לצאת לעבוד הוא נזק לא מידתי. בהקשר זה טוען המבקש כי היעדרות ממושכת ממקום עבודתו תביא לפיטוריו. לטענתו, תוצאה זו היא כלי עונשי ומחטיאה את מטרת המעצר שהיא איון מסוכנותו.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בעקבות התיקון האחרון בחוק סדר הדין הפלילי, מיום 27.3.2011, ניתן לדחות בקשה לרשות לערור, היא הבקשה המונחת לפניי, על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים. נקבע כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)).

לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, על אף טענות המבקש, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו. אמנם, ייתכנו מקרים בהם ייתן בית המשפט רשות לערור אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אך לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין מקום במקרה זה להתערב בהחלטת בית משפט השלום שלא לשנות את תנאי שחרורו של המבקש לחלופת מעצר. אף לטעמי אין בסיס להתערבות בהחלטתו של בית משפט השלום אשר שקל את כל השיקולים הרלבנטיים וביניהם המלצת שירות המבחן בעניינו של המבקש, מסוכנותו כלפי המתלוננת והקרבה בין מקום עבודתו לבין מקום מגוריה. אוסיף, כי העובדה שבית המשפט בחר שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן אין בה, בנסיבות העניין, כדי להצדיק דיון נוסף בפני ערכאה שלישית.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.