בש"פ 8300/06 היימן אלמוגרבי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט רוזן ) בב"ש 91119/06 מיום 4.10.06, בגדרה שוחרר העורר בתנאים מגבילים, וביניהם מעצר בית מלא.

2.בכתב האישום (מיום 26.3.06) מואשם העורר, יחד עם שלושה נוספים (להלן – הנאשמים

האחרים ), בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד (מזויין, בחבורה ותוך שימוש באלימות) והתפרצות למקום מגורים. על פי המתואר בו, בראשית ינואר 2006, או בסמוך לכך, קשרו העורר, הנאשמים האחרים ואדם נוסף (להלן – ג'רבוע ) לשדוד מיוסף כהן, כבן 80 (להלן – המתלונן ), את כספו, לאחר שנודע להם כי המתלונן מתפרנס מהשכרת נכסים ונוהג לשאת כסף רב על גופו. ביום 4.1.06 קבע אחד הנאשמים האחרים פגישה עם המתלונן בבניין שבבעלותו, ברחוב פוריה שבתל אביב-יפו, לאחר שהציג עצמו כקבלן המעוניין להשכיר ממנו נכס. מאחר שלפגישה הגיע המתלונן כשהוא מלווה באדם אחר, נקבעה פגישה נוספת, יום למחרת, במחסן שבבעלות המתלונן. ביום 5.1.06, סמוך לשעה 18:35, הגיע אחד מהנאשמים יחד עם ג'רבוע למשרד תיווך ביפו. שם פגשו את המתלונן וביקשו ממנו להתלוות אליהם למחסן. משהגיעו למחסן, הצטרפו העורר ושני הנאשמים האחרים כשהם רעולי פנים ומזוינים בסכינים. החמישה הפילו את המתלונן, כבלו את ידיו באזיקון פלסטיק ואת רגליו בחגורה, הכו אותו בפניו, ידיו ורגליו, איימו עליו כי יהרגו אותו, וגנבו ממנו 170,000 ש"ח במזומן, המחאות בשווי 300,000 ש"ח, מכשיר טלפון נייד, תעודת זהות וצרור מפתחות. לאחר מכן נסעו שניים מהנאשמים לדירת מגוריו של המתלונן, בעוד נאשם נוסף וג'רבוע שומרים עליו במחסן, כשהם מכוונים סכין לחזהו ומאיימים עליו כי יהרגו אותו אם יתלונן במשטרה. באותו זמן נסע העורר הלוך ושוב בין המחסן לדירת מגוריו של המתלונן, כדי להזהיר את השאר אם דבר מה ישתבש.

2.ביום 5.2.06 נעצר העורר. ביום 15.2.06 החליט בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת שירזלי ), בהסכמת המשיבה, לשחררו למעצר בית מלא עד יום 20.2.06. במועד זה שוחרר העורר בערובה. ביום 26.3.06 הוגש כתב האישום. עם הגשתו, ביקשה המשיבה לעצור את העורר ואת הנאשמים האחרים עד לתום ההליכים. הדיון בבקשה נדחה מעת לעת בשל בקשות דחייה של הסנגורים, אשר ביקשו שהות ללמוד את החומר. ביום 5.6.06, כעבור ארבעה חודשים מעת הגשת כתב האישום, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר (והנאשמים האחרים) עד תום ההליכים. בהחלטתו הארוכה והמפורטת, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה. כן קבע כי מעשיהם של העורר והאחרים מעידים על מסוכנות גבוהה בהיות השוד מתוכנן, מתואם, אלים, אכזרי ומכוון נגד אדם בא בימים. עוד עמד בית המשפט על עברו הפלילי של העורר, המעצים אף הוא את מסוכנותו. לסיכום, קבע בית המשפט כי מסוכנותו של העורר "בולטת ומזדקרת לכל עין" ומחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים ללא כל חלופה.

3.על החלטה זו הגישו הנאשמים ערר לבית משפט זה (בש"פ 4692/06). ביום 20.6.06 קיבל בית המשפט (כבוד השופטת חיות ) את עררו של העורר ושל שני נאשמים נוספים, בקבעו שאין הצדקה לעצרם לאחר שהיו משוחררים זמן כה רב, שבמהלכו לא היו מעורבים בפעילות עבריינית כלשהי. עם זאת, עמד בית המשפט על מסוכנותם, ועל כן קבע כי הדיון בעניינם יוחזר לבית המשפט המחוזי, שם יתאפשר להם "להציג חלופות מעצר הולמות אשר תכלולנה תנאי פיקוח יוצאי דופן, קפדניים ומחמירים, וכן ערבויות גבוהות" ( שם , פיסקה 12).

ביום 4.10.06, לאחר שהוגשו תסקירים ותסקירים משלימים, בגדרם נבחנו חלופות מעצר שונות, הורה בית המשפט על השמתם של הנאשמים, והעורר ביניהם, במעצר בית מוחלט. זאת, על אף המלצתו של שירות המבחן לאפשר לעורר לצאת לעבודה מדי יום בין השעות 19:00-7:00. בקביעתו זו, ציין בית המשפט כי הוא מתבסס על האמור בהחלטתה של השופטת חיות בכל הקשור לתנאים הקפדניים והמחמירים אשר יש להטיל על הנאשמים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

4.העורר טוען כי בית המשפט טעה בכך שהורה להחמיר את תנאי שחרורו, לאחר 8 חודשים בהם היה משוחרר בערובה ללא תנאים מגבילים. העורר מצביע על העובדה כי הוא אדם נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. לטענתו, ריתוקו לביתו ישבור את מטה לחמו. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא פירש בצורה מוטעית את החלטת בית משפט זה ( השופטת חיות) . לטענתו, לו התכוון בית משפט זה לקבוע כי החלופה היחידה האפשרית היא השמתו של העורר במעצר בית מלא, היה קובע זאת בעצמו, ולא היה מורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. לאור כל אלה, מבקש העורר להורות על ביטול מעצר הבית המוחלט ולאפשר לו לצאת לעבודה תחת פיקוח, וכן כי סכום ההפקדה שהוטל עליו (20,000 ש"ח) יופחת לסך של 11,500 ש"ח. עוד טוען העורר כי ביצע עשרות בדיקות שתן, המצביעות על כך שהוא "נקי מסמים".

המשיבה, לעומתו, עומדת על חומרת המעשים המיוחסים לעורר, אשר בוצעו כלפי קשיש בן 80. המשיבה מצביעה על עברו הפלילי של העורר, הכולל 11 הרשעות קודמות. עוד מציינת המשיבה כי עומדים כנגד העורר שלושה מאסרים על תנאי. המשיבה מוסיפה כי הסכמתה לשחרורם של הנאשמים בפרשה זו, ניתנה מלכתחילה בשל אילוץ של צרכי החקירה, ולא מפאת אי מסוכנותם. עוד מפנה המשיבה לאמור בתסקיר המעצר המשלים, לפיו לא ניתן לשלול את הסיכון הנשקף מהעורר. לבסוף, המשיבה מעריכה כי משפטו של העורר יסתיים במועד קרוב, עד לינואר 2007.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל, בכל הקשור ליציאתו של העורר לעבודה. הלכה היא כי לא בנקל יחזיר בית המשפט למעצר את מי שכבר שוחרר. השבה למעצר תתבצע רק במקרים מיוחדים ובנסיבות המחייבות זאת (ראו, למשל, בש"פ 8637 ,8584/00 מדינת ישראל נ' עליה , ניתנה ביום 7.12.00 ). על ההיגיון שמאחורי הלכה זו, עמדתי בבש"פ 8029/06 מדינת ישראל נ' שרביט (ניתנה ביום 4.10.06):

"הרציונל מאחורי הנטייה שלא להשיב למעצר אדם ששוחרר הוא כפול: ראשית, מקורו בהנחה שכל עוד המשוחרר אינו מפר את תנאי מעצרו אין עילה לעצרו שוב. שנית, הוא מבוסס על הכרת בית המשפט בעגמת הנפש הנגרמת לאדם ששוחרר, אשר הסתמך על שחרורו כדי להמשיך בחייו מחוץ לבית העצורים".

נראה כי אותו הגיון, אף שבעוצמה פחותה, יחול גם כאשר בית המשפט שוקל האם להחמיר את תנאי השחרור בערובה, באופן הפוגע פגיעה מהותית בחירותו של הנאשם. משכך, ובהינתן שהעורר לא הפר את תנאי שחרורו לכל אורך החודשים בהם היה משוחרר, לא נמצא לי טעם טוב לאסור עליו לעבוד לפרנסת משפחתו. אמנם, בית משפט זה קבע כי יידרשו תנאי פיקוח יוצאי דופן, קפדנים ומחמירים בחלופת המעצר אליה ישוחרר העורר; אך לא מתחייב מכך כי תנאי הפיקוח יתקיימו בתנאים של מעצר בית דווקא. נראה כי תנאי הפיקוח כאלו יכולים שיתקיימו במקום העבודה המוצע, בדרכו אליו ובחזרה ממנו לביתו, והכל בכפוף לערבים וערבויות מתאימים.

6.אני נעתר אפוא לבקשת העורר לאפשר לו לצאת לעבודה בשעות היום, בין השעות 19:00-07:00. בלכתו בדרך מבית אמו למקום עבודה ובחזרה, ילווה העורר על ידי אחד הערבים שנקבעו בבית משפט קמא. במהלך העבודה יפוקח העורר כל העת על ידי המעסיק, מר בילאל אבו טאלב או אחיו עלי אבו טאלב, שצויינו בתסקיר המעצר, בתנאי שיאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. כל אחד מהאחים אבו טאלב יחתום על ערבות צד ג' כפי שיקבע בית המשפט המחוזי. מחוץ לשעות העבודה כאמור, ימשיך העורר לשהות במעצר בית, כהמלצת שירות המבחן.

כן יימצא העורר, כהמלצת שירות המבחן, בפיקוח מעצר למשך 6 חודשים.

בכפוף לאמור לעיל, כל שאר תנאי השחרור שקבע בית משפט קמא יעמדו בעינם.