בש"פ 8311/12 מורן מרים נח נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט

צ' קאפח ) במ"ת 46232-03-12 מיום 29.10.2012, במסגרתו נדחתה בקשתה של העוררת לשינוי התנאים המגבילים בהם היא נתונה במסגרת מעצר בית, כמפורט להלן .

העובדות לפי כתב האישום

1.

במועד אשר אינו ידוע למשיבה, במהלך חודש מרץ 2011 או בסמוך לכך, התיידד ש.ש. (להלן: המתלונן ) עם העוררת וניהל עימה במהלך כשנה מערכת יחסים אינטימית. במהלך התקופה המתוארת נהגו השניים להיפגש לעיתים קרובות ולקיים יחסי מין בבית המתלונן או במקום עבודתו.

ביום 7.3.2012 או בסמוך לכך, שיתפה העוררת את חברתה שרון ביחסיה עם המתלונן וסיפרה לה כי היא חושבת שהיא בהיריון מהמתלונן, וכי הלה מתייחס אליה בקרירות. בתגובה לכך הפצירה שרון בעוררת ועודדה אותה לדקור ולרצוח את המתלונן. כתוצאה משידולה של שרון החליטה העוררת להמית את המתלונן ולצורך מימוש כוונתה רכשה שוקר חשמלי, גז פלפל, אזיקים וסכין.

ביום 18.3.2012 בשעה 20:00 או בסמוך לכך התקשרה העוררת למתלונן וביקשה להיפגש עימו במקום עבודתו. בשיחה זו סיפרה לו העוררת כי בכוונתה להביא למפגש אזיקים לשם גיוון. באותו ערב אסף המתלונן את העוררת כשהיא מצוידת באמצעים שהכינה מבעוד מועד ויחד הלכו השניים למקום עבודתו של המתלונן. כאשר הגיעו למקום עבודתו קיימו השניים יחסי מין. בהסכמת המתלונן אזקה העוררת את המתלונן לכסא נדנדה שהיה במקום. כמו כן קשרה העוררת את עיניו של המתלונן באמצעות חולצה וקיימה עימו יחסי מין.

לאחר מכן פנתה העוררת למתלונן ושאלה אותו על עתיד יחסיהם. המתלונן השיב לה כי ברצונו "להתנסות עם בחורות אחרות". או אז תקפה העוררת את המתלונן באמצעות הכאתו באגרופיה וסטרה לו בראשו. העוררת נטלה לידיה את הסכין שהכינה מראש ואיימה על המתלונן כי תהרוג אותו ותתאבד. בהמשך למתואר דחפה העוררת את החולצה לפיו של המתלונן, בציינה "אתה תשלם על הכל, אתה תמות פה" וניסתה לגרום למותו באמצעות דקירתו שלא כדין שתי דקירות בצווארו. בתגובה לכך נאבק המתלונן בעוררת, לקח את הסכין מידיה ושחרר עצמו מן האזיקים. המתלונן הרגיע את העוררת, יצא עימה מן המקום, ואז נמלט והזעיק את המשטרה. כתוצאה ממעשי העוררת נפצע המתלונן ונזקק לטיפול רפואי.

על כן הואשמה העוררת בניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הליכי המעצר

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העוררת, הגישה המשיבה ביום 25.3.2012 בקשה למעצרה עד תום ההליכים המשפטיים נגדה. במסגרת בקשתה טענה המשיבה כי קיימות בידיה די ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעוררת, וכי קמה נגדה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). המשיבה הוסיפה כי המעשים המיוחסים לעוררת מלמדים כי היא אובססיבית ביחסה כלפי המתלונן, וכי בנסיבות אלה אין כל חלופת מעצר שיכולה להבטיח את מטרות המעצר.

3.

לאחר המתנה לתסקיר מעצר ולחוות דעת מטעם הגורמים המטפלים בעוררת, ביום 29.5.2012 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורה של העוררת למעצר בית בבית סבתהּ בפיקוח ערבים ובפיקוח איזוק אלקטרוני, תוך הותרת שני חלונות "התאווררות" ביום, למשך שעתיים וחצי כל אחד. לאחר שחרורה של העוררת למעצר בית, הקל בית המשפט מעת לעת בתנאים המגבילים בהם היתה העוררת נתונה, בהתאם להמלצות תסקירי מעצר משלימים מטעם שירות המבחן. כך, ביום 14.8.2012 הורה בית המשפט המחוזי על הסרת האיזוק האלקטרוני ועל הרחבת שעות ההתאווררות.

4.

בחלוף זמן מה עתרה העוררת לשינוי התנאים המגבילים בהם היא נתונה כך שיותר לה לשהות במעצר בית בבית הוריה. בהחלטתו מיום 5.9.2012 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בציינו כי גם אם הסיכוי שהעוררת תפגע במתלונן הוא קלוש, יש לתת משקל לתחושות החרדה של המתלונן, המתגורר בסמיכות לבית הורי העוררת. בית המשפט אף הזכיר כי תסקיר שירות המבחן המליץ כי העוררת לא תשוב בשלב זה להתגורר בבית הוריה. יחד עם זאת הורה בית המשפט על ריכוך נוסף בתנאים המגבילים כך שמעצר הבית יהיה לילי בלבד, בין השעות 21:00-07:00. כן הורה בית המשפט על עריכת תסקיר משלים נוסף.

5.

על פי התסקיר המשלים הנוסף, העוררת שומרת על התנאים המגבילים בהם היא נתונה. משיחה שערך שירות המבחן עם המתלונן עלה כי העוררת לא יצרה עימו קשר, אך הוא הביע חשש כי העוררת תנסה לפגוע בו. שירות המבחן המליץ למתלונן כי יפנה לטיפול פסיכולוגי. כן צויין בתסקיר שהעוררת מתקדמת באפיק הטיפולי. משכך המליץ שירות המבחן כי העוררת תעבור להתגורר בבית הוריה, וכי יוטל עליה צו פיקוח מעצר למשך חצי שנה.

6.

בעקבות קבלת התסקיר המשלים הנוסף, קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשת העוררת, ובהחלטתו מיום 29.10.2012 החליט לדחות את בקשתה לקיים את מעצר הבית בבית הוריה. בית המשפט ציין כי הוא מברך על התקדמותה של העוררת במישור הטיפולי, אך סבר כי בהינתן סמיכות ביתו של המתלונן לבית הורי העוררת, ונוכח החשש הסובייקטיבי של המתלונן לחייו, אין לאפשר את המעבר בשלב זה גם אם אפשר שאין ממש בחשש מצד המתלונן.

תמצית נימוקי הערר

7.

לטענת העוררת – באמצעות בא כוחה, עו"ד ניר זנו – משקבע בית המשפט המחוזי כי לא נשקף מהעוררת סיכון כלפי המתלונן, וכאשר למצער קיים סיכון מזערי, אין עוד הצדקה לשלילת חירותה של העוררת באמצעות מעצר בית בבית סבתהּ. בא כוח העורר טוען כי יש להתיר לעוררת לשהות במעצר בית בבית הוריה (בכפוף להוצאת צו הרחקה מהמתלונן ככל שהדבר יידרש), בין השאר נוכח בעיותיה הרפואיות של סבתהּ. בא כוח העוררת מטעים כי התחשבות בתחושותיו הסובייקטיביות של המתלונן אינה נמנית עם המטרות אותן ביקש המחוקק להשיג במסגרת הוראת סעיף 21 לחוק המעצרים. כמו כן נטען, כי גם אם קיים סיכון מסוים, ניתן להפיגו בנקל גם אם תתגורר העוררת בבית הוריה, שהרי מדובר בסיכון קונקרטי כלפי אדם מסוים. עוד נטען כי ממילא בית סבתהּ בו שוהה העוררת כיום מצוי אף הוא במרחק קילומטרים ספורים מבית המתלונן, כך שבפועל אין במעבר כדי להשפיע על תחושותיו הסובייקטיביות. כמו כן נטען כי בנסיבות הנתונות מצבה של העוררת אינו שונה ממצבה של שרון, שהואשמה כזכור בביצוע שידול לרצח ושוחררה ללא כל תנאי מגביל. בא כוח העוררת מדגיש כי ההבדל היחיד בין הנאשמות הוא עברה הפסיכיאטרי של העוררת, המטופלת כיום ומאוזנת מבחינה נפשית. לבסוף נטען כי יש להתחשב בנסיבותיה האישיות של העוררת, בחורה צעירה (בת 22) ללא עבר פלילי, המטופלת בהצלחה במהלך תקופה ממושכת, ובכך שהליך הרחקתה מבית הוריה מסב לה נזקים.

תגובת המשיבה

8.

לשיטת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שמואל הרבסט – אין מקום להיעתר למבוקש בערר נוכח החשש מפני פגישה אקראית בין העוררת לבין המתלונן. בא כוח המשיבה הטעים כי המתלונן הוא עד התביעה המרכזי בפרשה וככזה אך טבעי הוא כי הוא חושש מפני היתקלות בעוררת. במסגרת טיעוניו הפנה בא כוח המשיבה להחלטתו של בית משפט זה בבש"פ 2033/12

פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.3.2012) (להלן: בש"פ 2033/12 ) שניתנה על ידי השופט צ' זילברטל , במסגרתה הזכיר בית משפט זה את השיקול בדבר השפעת שחרור נאשם על שלומו הנפשי ותחושת הביטחון של המתלונן כשיקול לגיטימי בבחינת שחרור לחלופת מעצר. בא כוח המשיבה הבהיר כי באם בית הסבתא אינו יכול לשמש עוד מקום למעצר הבית בו נתונה העוררת, יש למצוא חלופה הולמת אחרת (שאינה כוללת את בית הוריה).

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר ערך כדבעי את האיזון בין האינטרסים המתנגשים במקרה דנן. לא נעלמו מעיני עברה הנקי של העוררת, נסיבותיה האישיות הייחודיות והשיפור המבורך שחל במצבה הנפשי על פי המתואר בתסקירי שירות המבחן. יחד עם זאת, חומרתה של העבירה המיוחסת לה, אף אם בפועל הנזק הפיסי שנגרם למתלונן אינו קשה במיוחד, היא רבה ביותר. כמו כן, כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן (בהם תולה בא כוח העוררת את יהבו), מעשי העוררת נתנו אותותיהם על המתלונן, המדווח על מצב נפשי קשה ועל פחד מפני העוררת. בנסיבות אלה, האיזון מחייב כי שחרורה של העוררת יוכפף לקיומם של תנאים מגבילים (אף אם רכים) שמטרתם, בין השאר, לאיין את הסיכון מפני פגיעה נוספת במתלונן, הגר בסמיכות לבית הוריה, תוך התחשבות בתחושותיו הסובייקטיביות הלגיטימיות. אכן, הבטחת השמירה על בטחונו של קורבן העבירה והבטחה כי לא יוטרד על ידי תוקפו במהלך ניהול משפטו היא מטרה ראויה [ראו והשוו: בש"פ 2358/08 מדינת ישראל נ' פולנסקי (טרם פורסם, 13.3.2008)]. הצורך בהגנה כאמור מתחדד שעה שהמתלונן צפוי לשמש עד מרכזי במשפט (ככל שזה יתנהל בסופו של יום). אמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אפשר כי אין ממש (אובייקטיבי) בחששו של המתלונן מפני העוררת, אולם מדובר בתחושה אישית לגיטימית ומובנת שיש ליתן לה מקום ראוי בנסיבות המתאימות [ראו והשוו, למשל: בש"פ 2033/12 , בש"פ 3609/03 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 28.4.2003) המתייחס לחשש ממשי מפני פגיעה נפשית בקורבן עבירה נוכח שחרורו ממעצר של תוקפו]. כפי שציין השופט זילברטל בבש"פ 2033/12

הנ"ל:

"גם אם היה מדובר באירוע חריג לאורח חייו של העורר... הרי שכלפי המתלוננת העורר הוא אדם מסוכן שלשחרורו לחלופת מעצר עלולות להיות השלכות על שלומה הנפשי ועל תחושת הביטחון האישי שלה".

זאת ועוד, בשים לב להקלות בתנאי חלופת המעצר עליהם הורה בית המשפט המחוזי מעת לעת, סבורני כי הפגיעה בחירותה של העוררת הינה מידתית בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי הלך כברת דרך לקראתה של העוררת וריכך אט אט את התנאים המגבילים בהם היתה נתונה בשים לב לצרכיה ולזכויותיה, והכל בהתאם להמלצות שירות המבחן. משכך, נחה דעתי כי אין כל מקום להתערבות מצדו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

10.

אשר על כן, הערר נדחה.