בש"פ 2358/08 מדינת ישראל נ. סטניסלב פולנסקי

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) בגדרה נדחה הערר אותו הגישה העוררת על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד) אשר קיבל את הבקשה לעיון חוזר אותה הגיש המשיב והחליט על שחרורו בתנאים, כפי שיפורט בהמשך.

1.

בבית משפט השלום הוגש, ביום 8.1.2008, כתב אישום נגד המשיב (להלן: כתב האישום המקורי ), המייחס לו עבירות אלימות, הטרדה, איומים, שיבוש מהלכי משפט והפרת צווים שיפוטיים שבוצעו כלפי גרושתו (להלן: המתלוננת ), חרף קיומם של צווים שיפוטיים שאסרו עליו להטריד את המתלוננת (להלן: צו ההגנה ). בכתב האישום המקורי נטען כי לאחר הוצאת צו ההגנה, התקשר המשיב טלפונית אל המתלוננת, וביום 20.12.2007 אף הגיע לביתה, וכאשר ביקשה ממנו לצאת מן הבית הוא תפס בשתי ידיה ומנע ממנה מלהזעיק את המשטרה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי, הוגשה על ידי העוררת בקשה להארכה עד תום ההליכים של תנאי השחרור בהם היה נתון המשיב עוד משלב המעצר לצרכי חקירה, והם: מעצר בית מלא, למעט אפשרות יציאה ללימודים החל מהשעה 7:00 עד שעה 19:15 בבית החולים "הדסה עין כרם", שעם סיומם יחזור מיד המשיב לביתו; אי יצירת קשר עם המתלוננת, והרחקה מביתה למשך 30 יום; הפקדת סך של 1,500 ₪ ומתן ערבות עצמית בסך של 5,000 ₪ להבטחת תנאי השחרור. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' וינוגרד) קיבל את הבקשה, בהסכמת המשיב, ושחרר את המשיב למעצר בית בתנאים האמורים לעיל. עוד נקבע כי המשיב יוכל ללמוד בשבתות בביתו של חברו ללימודים.

3.

לאחר מתן החלטה זו, התברר לעוררת כי על אף ההחלטה, נהג המשיב להתקשר בשיטתיות אל המתלוננת ולהטרידה בטלפון עשרות פעמים ביום, תוך שלעתים איים עליה ולעתים דרש ממנה כי תבטל את הגט שנכרת ביניהם ותשוב לחיות עמו. בשל כך תוקן כתב האישום המקורי, ונוסף לו אישום המייחס למשיב עבירות של הטרדה, הפרת הוראה חוקית, איומים ופגיעה בפרטיות, וזאת בהתייחס למעשים שבוצעו לאחר הגשת כתב האישום המקורי.

4.

לנוכח הפרות התנאים שבגינן תוקן כתב האישום, הגישה העוררת, ביום 6.2.2008, בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור וביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי המשיב הפר את תנאי השחרור, כי קמה חזקה מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, כי קיים חשש שהמשיב ישוב ויפר את תנאי השחרור אם ישוחרר וכי כנגד חירותו של המשיב עומדת חירותה של המתלוננת לנהל אורח חיים סביר. בית משפט השלום הורה כי בטרם תינתן החלטתו בבקשה לעיון חוזר, יוגש תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, והמשך הדיון נדחה לשם כך.

5.

בתסקיר שהוגש לבית משפט השלום (להלן: התסקיר ) הצביע שירות המבחן על מסוכנותו הרבה של המשיב והמליץ על מעצרו עד לתום ההליכים. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים וחקירת אחת הערבות המוצעות, החליט בית משפט השלום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. ערר שהגישה העוררת לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 24.2.2008 (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) ונקבע כי המשיב ייעצר עד לתום ההליכים, אולם אם תימצא חלופת מעצר הולמת, אשר תיבדק על ידי שירות המבחן, ניתן יהיה לשחררו.

6.

ביום 28.2.2008 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום, ובה הציע כי חברת שמירה פרטית תפקח על תנאי שחרורו. לאחר חקירת המאבטחים הרלוונטיים, התברר כי הם בעלי עבר פלילי ולכן קבע בית משפט השלום, ביום 5.3.2008, כי לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר שהוצעה.

7.

ביום 6.3.2008 הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה נוספת לעיון חוזר, ובה הציע כי חברת שמירה אחרת תפקח על תנאי שחרורו. לאחר חקירת המאבטחים, החליט בית משפט השלום, ביום 9.3.2008, על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בבית חברתו עם אפשרות ליציאה לשעה ביום, בין השעות 18:00-19:00 בליווי צמוד של אחד הערבים ופיקוח צמוד על תנאי השחרור, לרבות לעניין איסור יצירת קשר טלפוני עם המתלוננת, של שלושה מאבטחים של חברת שמירה פרטית, אשר ישמרו בתורנות על המשיב במשך כל שעות היממה. עוד נקבע, כי כל אחד מהערבים יחתום על ערבות עצמית בסך 750 ₪.

8.

בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות המפורטות בכתב האישום אינן קלות, ואף הניח כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען, שכן ב"כ המשיב לא טען כנגד קיום ראיות לכאורה. יחד עם זאת, לא קיבל בית המשפט המחוזי את טענת העוררת כי מסוכנותו של המשיב היא כה חמורה עד שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בתנאים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המשיב היה שוטר במשך 13 שנה (משנת 1990 ועד שנת 2003) ובמשך תקופה זו לא ביצע כל עבירה פלילית, לא כל שכן עבירת אלימות, וכי סיים את שירותו במשטרה לאחר שנפצע במהלך השירות באינתיפאדה והוא מוכר כנכה בשיעור 38%.

בית המשפט המחוזי ציין עוד כי על פי פסיקתו של בית משפט זה, ניתן להכיר בחלופת מעצר בדמותם של מאבטחים בשכר או חברת שמירה (ר' בש"פ 1811/06 מדינת ישראל נ' עמיר מולנר ).

9.

נוכח האמור לעיל, ולאור העובדה שהמשיב היה נתון במעצר מלא בתנאי בידוד (עקב היותו שוטר לשעבר) במשך כחודש וחצי, דחה בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום יעמדו בתוקפם. יחד עם זאת, לבקשת העוררת, עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע החלטתו עד ליום 13.3.2008 בשעה 13:00.

10.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העוררת טוענת כי המשיב הוכיח, פעם אחר פעם, במשך שנות נישואיו עם המתלוננת וגם לאחר גירושיהם, כי הוא נכון לנהוג כלפיה באלימות, להטרידה ולאיים עליה, וכי צווים ומגבלות שיפוטיות שאסרו עליו לעשות כן לא הרתיעוהו מלהמשיך במעשיו. לפיכך, לטענת העוררת, לא ניתן לסמוך על המשיב כי ימלא אחר תנאי שחרור שנקבעו בצווים שיפוטיים.

11.

עוד טוענת העוררת כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא הובאו נימוקים כבדי משקל שיש בהם כדי לסתור את המלצת שירות המבחן לעצור את המשיב עד תום ההליכים. העוררת מוסיפה בהקשר זה, כי העובדה שהמשיב שימש במשך שנים רבות כשוטר, אין בה כדי להפחית ממסוכנותו הקונקרטית של המשיב כלפי המתלוננת.

12.

אשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש בקביעת הסדרים לראיית הילדים כדי להפחית ממסוכנותו של המשיב, טוענת העוררת כי המשך הקשר של המשיב עם המתלוננת, שהתאפיין בסממנים אובססיביים ואימפולסיביים, היה על רקע קושי של המשיב לקבל את עצם הגירושין, וסוגיית הילדים לא היוותה את מוקד הבעייתיות ביחסים. בנסיבות אלה, טוענת העוררת, אין בקביעת הסדרי הראיה כדי לנטרל את הסכנה הנשקפת מן המשיב; וכעת, לקנאתו וחשדנותו של המשיב כלפי המתלוננת עלול להתווסף גם כעס הנובע ממעצרו.

13.

אשר לחלופת המעצר המוצעת, העוררת טוענת כי מדובר בפגיעה בעקרון השוויון, וקבלתה משמעותה הותרתם במעצר אך ורק של אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, וידם אינה משגת שכירת שירותיה של חברת שמירה פרטית. בנוסף, טוענת העוררת כי בחלופת מעצר זו טמונה בעייתיות מובנית, שכן המשמורנים הם עובדי חברת האבטחה המקבלת את שכרה מידי המשיב.

14.

העוררת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשאישר את חלופת המעצר מבלי שהוגש תסקיר שירות מבחן שיבחן את החלופה, כפי שהורתה השופטת כנפי-שטייניץ.

15.

עוד מצביעה העוררת על הבעייתיות בחלופת המעצר שהוצעה, אשר אינה מרוחקת מרחק רב ממקום מגוריה של המתלוננת ואשר מאפשרת למשיב להגיע לביתה של המתלוננת תוך פרק זמן קצר שלא יאפשר את איתורו ומניעת פגיעתו בה.

16.

בדיון שבפניי, חזר ב"כ העוררת על נימוקי הערר, וביקש להדגיש את המסוכנות הגלומה במשיב, זאת לאור הקושי של המשיב לקבל את עובדת גירושיו מהמתלוננת, האובססיביות המאפיינת את מעשיו (כמצוין בתסקיר שירות המבחן) וכן התעלמותו של המשיב מצווים שיפוטיים. עוד צויין על ידי ב"כ העוררת כי נקבעו שני מועדים לשמיעת ההוכחות בתיק העיקרי, ליום 29.6.2008 וליום 6.7.2008.

עו"ד פרנקו שטען בשם המשיב בצורה סדורה ומפורטת, טען כי מעשיו של המשיב נבעו מהעובדה שהמתלוננת מנעה מהמשיב לראות את ילדיהם המשותפים, חרף הסדרי הראיה שנקבעו על ידי בית הדין הרבני (פסק דינו של בית הדין הרבני הוגש על ידי ב"כ המשיב במהלך הדיון). עוד ביקש ב"כ המשיב להדגיש כי חרף טענת העוררת, המרחק בין ביתה של המתלוננת לבין המקום המוצע כחלופת מעצר הוא עשרות קילומטרים (המתלוננת מתגוררת בקרית ארבע ואילו מעצר הבית המוצע הוא בשכונת גבעת זאב בירושלים). עו"ד פרנקו הדגיש עוד את עובדת היותו של המשיב שוטר לשעבר, אשר שירת במשטרה כחמש עשרה שנה, ללא עבירות קודמות.

17.

בערר שבפניי לא התגלעה מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. כמו כן, סבורני כי מתקיימת עילה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים שכן קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונה של המתלוננת (עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים). השאלה השנויה במחלוקת הינה השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של המשיב פחותה, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

18.

אקדים ואומר, כי מסקנתי הינה כי לאור המסוכנות הגלומה במשיב ביחס למתלוננת, נראה כי אין מנוס ממעצר של ממש לשם בידודו והבטחת המטרה שלשמה נעצר המשיב, דהיינו, הבטחת השמירה על בטחונה של המתלוננת והבטחה כי לא תוטרד על ידי המשיב במהלך ניהול משפטו.

19.

המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום הינם חמורים ביותר, ויש בהם פגיעה ממשית בבטחונה הפיסי של המתלוננת, כמו גם בתחושת הבטחון שלה ובפרטיותה. אמנם ישנה חשיבות רבה לשמירה על כבודם של חשודים ונאשמים, ועל כן יש לשקול בכובד ראש חלופות מעצר אשר יש בהן כדי להקל על תנאי המעצר בהם שוהים חשודים ונאשמים הנתונים במעצר.

20.

הבאתי בחשבון את העובדה כי המשיב שירת משך שנים ארוכות כשוטר במשטרת ישראל, ללא עבירות כלשהן ואף הוכר כנכה בעקבות פציעה שנגרמה בעת שירותו. יחד עם זאת, אין באמור כדי לגרוע מהמסוכנות הקונקרטית של המשיב כלפי המתלוננת. אין להתעלם מן האמור בתסקיר שירות המבחן שציין כי המשיב מתקשה לקבל את עצם הגירושין. שירות המבחן מתאר אדם הסובל מחסכים רגשיים ואישיותיים שונים, מסף תסכול ומסף גירוי נמוכים, אדם הנוטה לשימוש בתוקפנות ומגלה אימפולסיביות בתגובותיו.

21.

התנהגותו של המשיב מעידה כי איסורים המוטלים עליו מכוח צווים שיפוטיים נדחים מפני דחפיו האימפולסיביים, ולכן נדרש פיקוח צמוד על מנת להבטיח את מטרת המעצר במקרה זה. בנסיבות אלה, אין בשימוש בחלופת מעצר כלשהי כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב כלפי המתלוננת, ואולי אף כלפי ילדיהם (השווה: בש"פ 11471/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.2005)).

22.

אף שבדיון בעל פה שהתקיים בפני, טען ב"כ העוררת כי אינו שם עוד את הדגש על עצם הבעייתיות שבהעסקת חברת שמירה פרטית בשכר כחלופת מעצר, ולמרות מסקנתי כי חלופת מעצר אינה מספקת במקרה דנן, הרי שמצאתי לנכון בכל זאת להתייחס לעניין זה. סבורני כי הפקדת מאבטחים או חברת שמירה פרטית על נאשמים או חשודים במסגרת חלופת מעצר גלומים בה קשיים לא מעטים, אף כי ניתן למצוא מקרים בהם הכירו בתי המשפט באפשרות זאת. כשלעצמי, אני סבור כי יש ב"הפרטה" מסוג זה של תפקידי המשטרה והגופים האמונים על שמירת החוק יותר משמץ של בעייתיות. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט גולדברג במקרה אשר נסיבותיו דומות ביותר לענייננו, בש"פ 1064/92 מדינת ישראל נ' יצחק בן שלום ארזי (לא פורסם, 5.3.1992):

"חלופה זו למעצר לא רק שהיא צעד יוצא דופן וחריג, אלא שהיא משבשת את חלוקת הסמכויות הנוגעות לסדרי המעצר, כשהיא מעבירה את האחריות מהגוף השלטוני המופקד על כגון דא לידיים פרטיות שאין עליהן פיקוח ומרות. אם נשתכנע בית המשפט כי מעצר בית לא ישיג את המטרה שבחלופת מעצר זו, וכי נדרש פיקוח צמוד על הנאשם שלא יפר מגבלה זו, כי אז אין מנוס ממעצר של ממש לשם בידוד והבטחת המטרה שלשמה נעצר."

על האמור יש להוסיף את הקושי שבהפקדת השמירה על תנאי השחרור בידי אלה שמקבלים את שכרם מאותו אחד עליו הם משגיחים, ולא למותר להוסיף כי יש בכך משום פגיעה שאינה מוצדקת בשוויון, כך שאלה אשר ידם משגת חברת אבטחה פרטית שתשגיח על תנאי שחרורם ממעצר, יזכו להשתחרר ממעצר בתנאים נוחים בהרבה מאלה שאין בידם לכסות על הוצאה שכזו. אין לי אלא להצטרף לדבריו של כבוד השופט אור שנאמרו במסגרת בש"פ 5532/97 מדינת ישראל נ' צבי בן ארי (גרגורי לרנר) (לא פורסם, 22.9.1997):

"ההשגחה על המשיב, אותה קבע בית המשפט המחוזי, של שני שומרים מחברת שמירה פרטית, אשר המשיב יממן את עלותה, בעייתית היא בעיני...

'שמירה פרטית' מעין זו, כתנאי לשחרור בערובה, גם מעוררת קשיים לא מעטים. יש עמה העברה לא ראויה של האחריות לשמירה בפני הימלטות נאשם מהגוף השלטוני המופקד על כך לידיים פרטיות, שאין עליהן פיקוח ומרות (ראו בש"פ 1064/92 הנ"ל). היא גם מעוררת שאלה עקרונית לא קלה: היא מאפשרת שחרור ממעצר למעצר בית למי שהממון מצוי בכיסו ויכול לממן שמירה כזו, ועל ידי כך מעניקה לו יתרון על פני מי אשר אינו מסוגל, מבחינה כספית, לממן שמירה כזו."

23.

דברים אלה, כאמור, נאמרו מעל לצורך, שכן הגעתי למסקנה כי במקרה דנן אין די בחלופת מעצר על מנת לאיין את המסוכנות הגלומה במשיב כמפורט לעיל.

24.

לפני סיום, ברצוני לשבח את באי כוחם של הצדדים, אשר טענו בפניי בכישרון רב. על אף טיעוניו הסדורים והמפורטים של ב"כ המשיב, סבורני כי בנסיבות המקרה, אין מנוס מלהותיר את המשיב במעצר מלא עד תום ההליכים. יצויין עוד, כי העובדה שנקבעו מועדים לשמיעת ההוכחות בתיק העיקרי לחודשים יוני-יולי 2008, אף היא שימשה שיקול בהחלטתי, שכן אף שמדובר בפרק זמן לא קצר שבו צפוי המשיב להיוותר במעצר, תקוותי היא כי אכן שמיעת ההוכחות תסתיים במהלך דיונים אלה.

25.

לאור האמור לעיל, אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.