בש"פ 8352/06 מדינת ישראל נ. ולדימיר זבריץ

1.זוהי בקשה תשיעית לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), תשנ"ו-1996, להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום, החל מיום 19.10.06, או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 1160/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

2.ביום 31.8.2004 הגישה המדינה כתב אישום נגד המשיב, בו הואשם בעבירות של מעשה סדום, איומים ותקיפה. בד בבד הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה. משחלפו תשעה חודשים מעת מעצרו של המשיב והכרעת דינו טרם ניתנה, האריך בית משפט זה את מעצרו, וכך שב ועשה, תוך הדגשת מסוכנותו של המשיב כפי שזו עולה הן מנסיבות המקרה והן מתסקיר המעצר שהוגש בעניינו.

3.ביום 2.3.2006 הורשע המשיב בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר מתן הכרעת הדין, נדחתה פרשת העונש מספר פעמים, ביוזמת באי כוח המשיב, על מנת להשלים חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. חוות דעת זו הוגשה לבסוף בחודש יולי 2006. לאחר הגשתה של זו, ובראשית הפגרה, האריך בית משפט זה ( השופטת נאור ) את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, בציינו כי חזקת החפות אינה עומדת עוד למשיב. דא עקא, אף בתקופת הארכה זו טרם הסתיים משפטו של המשיב. מועד הדיון לטיעונים לעונש נדחה שלוש פעמים נוספות, ושוב, בעיקרו של דבר ביוזמת באי-כוח המשיב. לעת הזאת, בית המשפט הציע לצדדים מספר מועדים לדיון, ועל פי החומר שלפניי, נראה שהוא יקבע ליום 7 או 8 לחודש זה.

4.באת-כוח המבקשת טוענת, בהתבסס בין השאר על ההחלטות הקודמות של בית משפט זה, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב בחלופת מעצר כלשהי. כן היא טוענת, שלאור הרשעתו של המשיב, ולאור העונש הצפוי לו לפי הערכתה, קיים חשש מוגבר להימלטות המשיב מאימת הדין.

מנגד ציינה באת-כוחו של המשיב כי המשיב עצור מזה שנתיים ימים, בהוסיפה כי בכוונת ההגנה לבקש הגשת תסקיר, כך שהמשפט אינו צפוי להסתיים בתקופה הקרובה. אשר לדחיות השונות במועד הדיון, טענה באת-כוח המשיב, כי אלו נדרשו כדי להעניק למשיב את ההגנה הטובה ביותר. כן טענה כי מחוות הדעת הפסיכאיטרית, שהוגשה מטעם ההגנה, עולה כי מסוכנותו של המשיב אינה קיימת עוד. באת-כוח המשיב הפנתה למספר פסקי דין שעסקו בעבירות שבוצעו בנסיבות ענייניות דומות לאלו של המשיב, ובהם השית בית המשפט על הנאשם עונשים של שנתיים וחצי, ואף פחות מכך. לאור דברים אלו, טענה באת כוח המשיב כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין בקשתה של המדינה להתקבל. בקשה להארכה נוספת של מעצר נאשם לצורך סיומו של המשפט, שהכרעת הדין בו ניתנה זה מכבר, אינה מגיעה לפתחו של בית משפט זה כדבר יום ביומו. ברם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לשלול את הצורך בה. כך, מקום שלא ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב בדרכים אחרות. בענייננו, מסוכנותו של המשיב נקבעה על ידי בית משפט זה שוב ושוב, ולא מצאתי כי חל שינוי בתקפותה של קביעה זו. לפיכך, ומבלי שיתפרש הדבר כנקיטת עמדה לגבי עונשו של המשיב, סבור אני כי אכן יש להאריך את מעצרו של המשיב. עם זאת, בהינתן כי מדובר בהארכה תשיעית, וכדי להמריץ את כל הנוגעים בדבר להאיץ את קצב פרשת העונש ולסיים בכך את השלב האחרון במשפט, סברתי כי יש לתחום את משכה של הארכה זו ל-45 ימים בלבד (השוו בש"פ 5263/05 מדינת ישראל נ' יוסף , ניתנה ביום 7.6.2005, מפי השופטת ארבל ).

אני מורה אפוא על הארכת מעצרו של המשיב ב-45 יום, החל מיום 1.11.2006 או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 1160/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.