בש"פ 8392/06 מדינת ישראל נ. באיו אדנה

1.זוהי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), תשנ"ו-1996, להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום, החל מיום 29.10.06, או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 1013/06 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

2.ביום 29.1.06 הגישה המדינה כתב אישום נגד המשיב, שבו הואשם בעבירת רצח. על פי המתואר בכתב האישום, בלילה שבין 13 ל-14 בינואר 2006, הגיע המשיב לקראוון בו התגורר המנוח, עימו הייתה לו היכרות מוקדמת. המשיב היה מצויד בסכין קומנדו גדולה, שהייתה מוסתרת מתחת למכנסו. במהלך הלילה, בתוך הקראוון, שלף המשיב את הסכין והנחית את להב הסכין בעוצמה על ראשו, פניו וצווארו של המנוח, ועל חלקי גוף אחרים, וכן דקר את המנוח באמצעות הסכין בקודקוד. למנוח נגרמו עשרות פצעי חתך והוא נפטר באותו לילה כתוצאה מאיבוד דם.

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי יש בידיה ראיות טובות להוכחת המעשה, ובכללן הודאתו של המשיב עצמו ושחזור המעשה על ידו. באשר למסוכנותו, טענה המדינה כי זו עולה הן מכוח החזקה הקבועה בחוק לעבירה שדינה מאסר עולם והן מכוח נסיבות ביצוע העבירה. כן ציינה, כי בשיחה שניהל המשיב עם מדובב שהוכנס לתאו, אמר כי יש אדם נוסף אותו הוא חייב להרוג וכי יחפש אותו כשיהיה משוחרר. לטענתה, באמירה זו יש כדי להצביע על סיכון מצד המשיב לחיי אדם.

המשיב לא חלק על העובדות המתוארות בכתב האישום, אולם טען כי עשה את מעשהו תוך הגנה עצמית. לטענתו, כשבועיים טרם האירוע המיוחס לו בכתב האישום, נאנס על ידי המנוח ואחרים. לדבריו, בליל האירוע נשוא כתב האישום, נלקח על ידי המנוח ואחרים לקראוון המגורים של המנוח, שם ניסו לתקוף אותו, ובשל חששו מאינוס נוסף תקף את המנוח בסכין שהייתה ברשותו. בא כוחו של המשיב טען כי יש מקום לבחון חלופת מעצר.

4.בהחלטתו מיום 11.5.2006 דחה בית המשפט ( השופט רוזן ) את טענת ההגנה העצמית שהעלה המשיב. בית המשפט קבע כי על פי הראיות לכאורה שהונחו בפניו, המשיב הפעיל אמצעים מעבר למידה, דקר באכזריות את המנוח וגרם למותו. כן קבע כי המשיב נמלט אחר האירוע מזירת הפשע, תוך שהוא נוטל פריטים שעלולים היו להוביל את החוקרים אליו. נסיבות האירוע הביאו את בית המשפט לקבוע כי אישיותו של המשיב קשה ומסוכנת, וכי לא ניתן להפיג את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. משכך, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

5.עד כה, טרם הוחל בשמיעת ההוכחות בתיק. ביום 9.2.2006 הוקרא כתב האישום באוזני המשיב. בא כוח המשיב ביקש דחייה במתן תשובה לאישום, משום שרק בהמשך אותו היום היה אמור לקבל את חומר הראיות. המותב הדן בתיק התכנס בשלושה מועדים נוספים לשמיעת התשובה, אך זו נדחתה, לבקשת בא כוח המשיב, מסיבות כאלו ואחרות, הנוגעות בעיקרן לחומר הראיות. במועד האחרון, קבע ההרכב שלושה מועדים לשמיעת ההוכחות – 15.1.2007, 17.1.2007, 23.1.2007. ביום 29.5.2006 ניתנת תשובת המשיב לכתב האישום, שבה לא כפר בקיומן של הפגיעות שנמצאו במנוח ובגרימתן, אם כי שב וטען להגנה עצמית, ולחלופין, לעבירת הריגה בלבד, ולא רצח. יצוין, כי ביום 3.10.2006 הגישה המדינה למותב בקשה להקדמת מועדי ההוכחות בתיק, ולחלופין, לקביעת מועדים נוספים. הבקשה נדחתה, בשל יומנו העמוס של בית המשפט וקיומו של תיק "ישן יותר".

6.בבקשה שלפניי מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. המדינה טוענת כי מעשה הרצח מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית, עליה יש להוסיף את דברי המשיב העולים מחומר החקירה, ולפיהם בכוונתו לרצוח אדם נוסף. המדינה מצירה על העיכוב בשמיעת ההוכחות, אך היא סבורה כי לא ניתן להבטיח את שלום הציבור באמצעות חלופת מעצר כלשהי. המדינה מדגישה כי טענתו של המשיב בדבר הגנה עצמית נדחתה על ידי בית משפט קמא.

בא כוח המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, מאותם תמלילי השיחה עם המדובב, שמהם למדה המבקשת כי המשיב מתעתד לרצוח אדם נוסף, מתאשרת גם טענת המשיב בדבר אינוסו על ידי המנוח ואחרים, קודם לאירוע נשוא כתב האישום. בא כוח המשיב מציין כי על אף שחלפו כבשבועיים מעת התרחשות האונס הנטען, ועד לאירוע נשוא כתב האישום, המשיב לא יזם כל מפגש עם המנוח ולא "יצא לחפש אחריו". יש בכך, לטענתו, כדי לחזק את גירסת המשיב כי באירוע נשוא כתב האישום מדובר בהגנה עצמית, ולא ברצח. בא-כוח המשיב מציין גם כי להערכתו יידרשו הארכות מעצר נוספות על זו המבוקשת כעת. לאור כל אלה, טוען המשיב כי על בית המשפט לדחות את בקשת המדינה.

7.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כפי שציינה המבקשת, מסוכנותו של המשיב ברורה, והיא נלמדת הן מנסיבות האירוע והן מהחזקה בחוק המתייחסת לעבירות שעונשן מאסר עולם. ככלל, מסוכנות מעין זו קשה לאיינה על ידי חלופת מעצר, לכל הפחות בשלב מוקדם זה של המשפט. אשר לטענת ההגנה העצמית של המשיב – זו נבחנה ונדחתה, בשלב זה, על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטתו, עמד בית המשפט על נסיבות האירוע, לאור מכלול הראיות לכאורה, וסבר כי אין בהן כדי לאשש טענתו זו של המשיב. למעשה, המשיב מבקש כי אשוב ואבחן החלטה זו של בית המשפט. זאת לא מצאתי לנכון לעשות. כל כך, משום שבהליך לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, לא נדרש בית משפט זה לסוגיית הראיות לכאורה (וראו לעניין זה בש"פ 8105/06 מדינת ישראל נ' שדה , ניתנה ביום 13.10.2006; בש"פ 11430/05 מדינת ישראל נ' חג'ג , ניתנה ביום 20.12.2005; בש"פ 10642/05 מדינת ישראל נ' ג'אזי , ניתנה ביום 27.11.2005)

סוף דבר – הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך ב-90 יום, החל מיום 29.10.06 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1013/06, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.