פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
8445/01
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עורר:
יעקב זוארץ
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
תאריך
הישיבה: כ"ה בחשוון תשס"ב (11.11.01)
בשם
העורר: עו"ד משה סוחמי ועו"ד תמיר
סננס
בשם
המשיבה: עו"ד אורי כרמל
ערר
על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.9.01 בב"ש
92223/01 שניתנה על-ידי כב' השופט
צ' גורפינקל
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בחמישה-עשר אישומים שכולם עניינם קשירת קשר לביצוע פשע, מעשי מרמה, מעשי זיוף, התחזות לאחר וגלגול כספים בין בנקים. סיכום הדברים הוא, שבאמצעות מעשי מרמה מתוחכמים, לרבות זיופים, עלה בידי העורר לקבל מבנקים כספים בסכום המתקרב לשני מיליון ש"ח.
עם הגשת כתב האישום הורה בית-משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וערר שהוגש לבית-המשפט המחוזי - נדחה.
אין חולקים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המוטחים בעורר. עוד ידוע ומוסכם על הכל, כי העבירות המיוחסות לעורר אינן נמנות עם העבירות שהמחוקק ברא לצידן חזקת מסוכנות. בה-בעת ידענו גם זאת, כי יש נסיבות בהן תבואנה גם עבירות רכוש בגדרי סיכון בטחונו של אדם או בטחון הציבור, והוא מקום שאותן עבירות מבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר, בתחכום ועוד. ראו, למשל, בש"פ 5431/98, 5571/98 פרנקל וריביץ , פ"ד נב(4) 268; בש"פ 7803/01 ניידיץ
(לא פורסם). לעניין זה אין צורך שאחזור על דברים שנאמרו בהחלטות של בית-משפט השלום ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, ואין לי אלא להסכים לדבריהם כי עניינו של העורר נופל באמצעה של הלכה זו.
העורר הוכיח עצמו כשור נגח, וחלופת מעצר לא תסכון. אני מסכים עם העורר, באומרו כי ארבעת ילדיו ואשתו סובלים בהיותו במעצר, ואולם ענייננו עתה הוא בשמירת ביטחונם של הפרט והכלל מפני העורר, ומעשיו ענו בו כי אדם מסוכן הוא ליחיד ולכלל. בתיתי דעתי למעשיו המתוחכמים והרבים של העורר אינני סבור כי ניתן להגן על הציבור מפניו בערבויות מתאימות.
לא אוכל לסיים את החלטתי מבלי שאעיר שתי הערות להחלטתו של בית-המשפט המחוזי. הערה ראשונה עניינה בסיפה להחלטה, בה קובע בית-המשפט המחוזי כי החלטת בית-משפט השלום, ולפיה אין לשקול חלופת מעצר "אינה נראית מופרכת, אין היא נגועה בטעות, ועל כן אין מקום להתערב בה." אמירה זו, לו הוסבה על שיקול דעתה של רשות מינהלית או לו באה בפסק-דין שעניינו ערעור על עונש, יכולה הייתה להיות אמירה במקומה. אולם לא-כן לעניינו של מעצר. בענייני מעצר, שלא כבעניינים אחרים, ידו של בית-משפט שלערעור היא כידו של בית-משפט קמא, וכל אחד מאלה אמור להחליט על-פי שיקול דעתו שלו ועל אחריותו. הנה-כי-כן, אפשר שיימצא לי כי החלטתו של בית-משפט קמא בענייני מעצר "אינה נראית מופרכת", אלא שאני הייתי מגיע למסקנה אחרת לולא אותה החלטה. במקרה מעין זה חייב אני להחליט על-פי דעתי, ואמירה כי לא אתערב בשיקול דעתו של בית-משפט קמא אין היא אמירה במקומה. טעם הדבר הוא, שכל ערכאה בענייני מעצר דנה "דה-נובו", ועל דרך העיקרון שיקול "מיתחם הסבירות" שיקול זר הוא בהחלטות על מעצר.
הערה שנייה: לסופה של החלטתו לעצור את העורר עד תום הליכים מוסיף בית-משפט "באימרת אגב" כי "גם אילו סברתי שיש מקום לשחרר את העורר תוך פיקוח של גיסו עליו..." הנה בשים-לב לסכומי הכסף הרבים שקיבל במירמה מצדדים שלישיים היה מתנה את השיחרור בהפקדת ערבות במזומן "בסך של 250,000 ש"ח לפחות, וככל הנראה העורר לא יוכל לעמוד בכך." אמירה זו נאמרה שלא לצורך, ונתקשיתי להבין מה טעם נאמרה. חלפה במוחי מחשבה אפשר אחזיר את הדיון לבית-משפט קמא כדי שיסביר אותו "אילו", אלא שחזרתי בי מששוכנעתי כי אין זה נכון לשחרר את העורר ממעצר. אכן אימרת ה"אילו" סיבכה מעט את הדיון, ודומני כי ראוי היה שלא לאומרה כלל.
סוף דבר: הערר נדחה.
היום, כ"ה בחשוון תשס"ב (11.11.01).
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
01084450. G01
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444