בש"פ 8488/10 רמי מושיוף נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' סובל) לדחות ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ג' ארנברג) לעצרו עד תום ההליכים.

כתב האישום נגד העורר אוחז שלושה אישומים בהם מיוחסות לו עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין, במשקלים שבין 0.8924 – 1.313 גרם נטו, תמורת 950 ₪ בכל פעם. בכל הפעמים נמכרו הסמים לסוכן סמוי, לאחר תיאום מוקדם.

בפני בית משפט השלום, אשר דן בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, לא קמה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מעצר. שירות המבחן המליץ בתסקירו על שחרורו של העורר בתנאי מעצר בית בשעות הלילה ויציאה לעבודה עם אבי העורר בשעות היום. בית המשפט לא אימץ את המלצת התסקיר משסבר כי בנסיבות העניין אין בהמלצת שירות המבחן כדי להשיג את תוצאת המעצר בדרך שתפגע פחות בעורר, שכן לעורר עבר פלילי בתחום עבירות הרכוש ותלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין החזקת רכוש גנוב, ונוכח הקשר שבין עבירות סמים לעבירות רכוש המלמד על מסוכנות שלא ניתן לאיינה במאסר בית. צוין כי המלצת התסקיר אינה חד משמעית.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום, שכן לא מצא בנסיבות המקרה הצדקה לסטות מכלל המעצר בעבירות סמים. הודגש כי מדובר במספר מכירות וכי שירות המבחן העריך כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות דומה אצל העורר ואף הטיל ספק באשר לשחרור למעצר בית. כשמוסיפים לכך את עברו של העורר, הגם שמדובר בעבר רחוק, המסקנה היא שאין להתערב בהחלטת בית משפט השלום.

2.

בא כוח העורר טוען כי היה מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן. הוא מטעים כי העבירה האחרונה שביצע העורר בוצעה לפני כעשור עת היה העורר קטין ואין בעברו הפלילי, שאינו מכביד, עבירות סמים. הוא מציין כי העורר צעיר ושהייתו במעצר למעלה מחודש נתנה בו אותותיה ומצמצמת כיום את מסוכנותו. לדבריו, כל העסקאות נעשו עם אותו סוכן סמוי, שהעורר התפתה למכור לו ולכן אין משקל רב לדידו לעובדה שמדובר בשלוש מכירות סם. עוד ציין כי סביב פעילותו של אותו סוכן סמוי נעצרו אנשים נוספים אשר חלקם שוחררו חרף קיומן של ראיות לכאורה, עבר פלילי ובהיעדר נסיבות יוצאות דופן וערך השוויון מחייב לשיטתו לנהוג בדומה גם במרשו.

טיעוני המשיבה לא נשמעו משבא כוח לא התייצב לדיון בשל שביתת פרקליטי המדינה.

3.

שקלתי את טיעוני העורר, אך לא מצאתי כי יש להיעתר להם.

כידוע, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, אישום בסחר בסם מסוכן מקים חזקה בדבר מסוכנותו של הנאשם.הכלל הנוהג בהקשר זה הינו כי אין בידה של חלופת מעצר להפיג את הסיכון הנשקף מן הנאשם בעבירות סמים, נוכח פגיעתן הרעה של עבירות הסמים בחברה, הצורך לגדוע את שרשרת הפצת הסם והעובדה ששהייתו של נאשם בחלופה כלשהי מחוץ לכתלי בית המעצר אין בה בהכרח כדי למנוע ממנו להמשיך ולעסוק בתחום הסמים (ראו: בש"פ 6463/09 איליה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.8.09) ; בש"פ 3232/09 בוטרשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.4.09) ; בש"פ 1965/09 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 16.3.09). ואולם, חזקת מסוכנות זו אין משמעה כי בית המשפט פטור מלבחון האפשרות לשחרר הנאשם לחלופת המעצר במקרים המתאימים לכך על-פי נסיבותיהם.

כך היה גם במקרה דנן. בית המשפט בחן האפשרות להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. המסקנה אליה הגיע – כי לא ניתן לעשות כן – מקובלת אף עליי. מדובר בשלוש הזדמנויות בהן נמכר לסוכן סמוי סם, שהינו מן הקשים, תמורת סכומי כסף נכבדים. לעורר עבר פלילי בתחום האלימות והרכוש שאינו מן העת האחרונה, וכן תלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין עבירת רכוש. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון בינוני שישוב על מעשיו. אף על-פי כן המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר תחת פיקוח אביו וארוסתו של העורר. לטעמי, אכן ניכר מתסקיר המעצר כי אין הוא בא בהמלצה חד משמעית. ושירות המבחן מציין מפורשות כי הוא מטיל ספק באשר לאפשרות השחרור למעצר בית. על כך אוסיף כי ספק בעיני עד כמה תוכל ארוסתו של העורר, שהינה צעירה כבת 21, לפקח עליו פיקוח של ממש. לאור האמור, איני סבורה כי המקרה דנן הוא מן המקרים החריגים המצדיקים סטייה מכלל המעצר הנוהג בעבירות סמים.

אבהיר, כי לא נעלמה מעיני טענת הסנגור באשר לעצורים אחרים שהופללו על-ידי אותו סוכן סמוי ואשר שוחררו לחלופת מעצר חרף קיומו של עבר פלילי בעניינם. ראשית, העובדה שמדובר באותו סוכן סמוי אין משמעה כי מקרה אחד דומה למשנהו. יש לבחון עניינו של כל נאשם בעבירות סמים לגופו, ובפרט כאשר המקרים אינם קשורים זה לזה, שהרי עצם העובדה כי מדובר באותו סוכן אינה קושרת ביניהם. מעבר לכך, הגם שאנו מצווים לנהוג יחס דומה במקרים דומים, עדיין קיימות אבחנות, לעיתים דקות, בין מקרה אחד למשנהו, ובסופו של דבר מתקבלת ההחלטה על בסיס התמונה הכוללת של המקרה על נסיבותיו. במקרה שלפניי אין הצדקה כאמור, לחרוג מכלל המעצר.

הערר נדחה.