בש"פ 8509/08 אחמד זועבי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כבוד השופט א' אמינוף) אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בגין כתב אישום שהוגש נגדו (פ"ח 37/08).

העובדות וההליכים

1.

בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. בכתב האישום נטען כי בין משפחת העורר למשפחת המתלונן קיים סכסוך. המתלונן אף נשפט בתחילת שנת 2008 למאסר בעבודות שירות בגין גרימת חבלה חמורה לאחיו של העורר. על פי כתב האישום, על רקע הסכסוך וכנקמה על הפגיעה באחיו גמלה בליבו של העורר ההחלטה להמית את המתלונן. על כן, ביום 29.8.2008 במהלך מסיבת חתונה בה נכח המתלונן ניגש העורר אל המתלונן מאחור, דקר אותו בסכין מספר דקירות וברח מהמקום. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן פצעי דקירה בגב העליון, בחזה האחורי ובפנים. המתלונן אושפז לשבוע ימים וניתנו לו שתי מנות דם.

2.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובית המשפט נעתר לבקשה. בית המשפט קבע כי קיימות בתיק ראיות לכאורה היכולות להביא, במידה ויוכחו, להרשעת העורר. בית המשפט ציין כי המבחן הינו האם בחומר החקירה שבידי המשיבה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח כנדרש במשפט פלילי את אשמת העורר. בית המשפט סקר את הראיות השונות שהביאו אותו למסקנה כי קיימת בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית מספקת. לא היתה מחלוקת על כך שהמתלונן נדקר בחתונה בה נכח העורר. בהודעות העורר יש סתירות. העורר טען בחקירה כי עזב את החתונה בשעה מאוחרת כדי לפגוש אורחים אך הסבר זה אינו מסבר את האוזן, מה גם שמהודעה שמסר אחד העדים עולה כי העורר אמר לאותו עד שהוא (העורר) עוזב את החתונה כיוון שהוא עייף. כמו כן העורר מסר אליבי אך טענה זו תלויה לפי החלטת בית המשפט על בסיס רופף, מאחר שבא כוחו של העורר טען ששעת הדקירות אינה ברורה דיה. בנוסף, מי שהעיד על מנת לאשר את טענת האליבי היו לפי דברי בית המשפט קרובי משפחתו של העורר. בית המשפט אף ציין כי בהודעת העורר מיום 7.9.2008 נראה שהעורר יודע את שעת הדקירות. כמו כן, העורר הודה מחד שהוא מסוכסך עם המתלונן ומאידך טען שאין הם מסוכסכים – אך אם אין סכסוך איזה סיבה יש למתלונן לסבך את העורר בפלילים? העורר גם טען שהיה מוזמן לחתונה ברם מהודעות שונות עולה כי כלל לא נכנס לחתונה. עניין נוסף עליו עמד בית המשפט היה הודעת המתלונן בה מסר המתלונן שלאחר הדקירה הוא (המתלונן) הסתובב לאחור וזיהה בוודאות את העורר כמי שדקר אותו. כמו כן נקבע כי תיאורו של העורר לגבי לבושו, בעת הדקירות, תואם לתיאור אותו מסר המתלונן לגבי לבוש הדוקר. עד נוסף שהיה זה שפינה את המתלונן לבית חולים מסר כי לאחר הדקירה וכן בדרך לבית החולים זיהה המתלונן את העורר כמי שדקר אותו וכך גם העיד עד נוסף שסייע בפינוי המתלונן לבית החולים.

3.

באשר לטענות העורר כי גרסת המתלונן היא גרסה כבושה קבע בית המשפט כי על פי חומר החקירה המתלונן היה בטיפול נמרץ ללא יכולת לדבר. איש מהעדים האחרים לא הגיע מיוזמתו למשטרה וכל נותני ההודעות הגיעו רק לאחר שזומנו על ידי המשטרה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הרושם הוא שהיה ניסיון "לסגור" את ה"סיפור" מבלי לערב את המשטרה מה שמעיד גם על כך שלא נעשה ניסיון להפללת שווא של העורר. באשר לטענת כי חל גם שיהוי במעצר העורר מסרה ב"כ המשיבה כי נראה שהדבר נבע ממעבר החקירה מתחנת משטרה אחת לאחרת.

4.

לאחר שנקבע קיומן של ראיות לכאורה ומאחר שלא הייתה מחלוקת על קיומה של עילת מעצר בחן בית המשפט אפשרות שחרור לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי ראשית יש לבחון האם ניתן לאיין את מסוכנות העורר ורק אם התשובה חיובית יש לבחון האם ישנה חלופת מעצר מתאימה. בית המשפט סקר את הפסיקה היוצאת נגד "תת-תרבות הסכין" והדורשת נסיבות מיוחדות שיצדיקו שחרור לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי לעורר עבר פלילי הכולל עבירות אלימות ונוכח עברו זה יחד עם הראיות לכאורה שבתיק ניתן ללמוד כי העורר מסוכן לציבור ולא ניתן לאיין את מסוכנותו. לכן הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

הערר – טענות הצדדים וההכרעה

5.

העורר חוזר לפני על טענתו כי לא קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו. לטענתו בית המשפט אומנם לא בוחן בשלב המעצר את מהימנות הראיות אך עליו לבחון סתירות מהותיות, פרכות והיעדר הגיון פנימי. לטענת העורר היה שיהוי ניכר במסירת פרטי העורר כמי שביצע את הדקירה וכן במסירת הסכין נשוא האישום. כמו כן נטען שעדי התביעה הם קרוביו של המתלונן ויש סתירות בגרסאותיהם. לטענת העורר ישנם עדים נוספים שנכחו בזירה שלא זומנו כעדי תביעה ושעדויותיהם אינן מאששות את שמסרו עדים אחרים. עוד נטען כי קיימות בתיק החקירה גם עדויות של מי שאינם קרובי משפחתו של העורר המחזקות את טענת האליבי שלו. לדברי העורר בית המשפט טעה בסברתו כי עדי האליבי הם כולם קרובי משפחה. העורר הוסיף וטען כי במהלך החקירה הציעו בני משפחתו של המתלונן חשודים אחרים בדקירה אך העניין לא נבדק על ידי המשטרה. העורר טען כי עברו הפלילי אינו מכביד ואין די בו כדי לקבוע מסוכנות שאינה ניתנת לאיון. בהקשר זה ציין העורר כי הוא נעצר בשיהוי רב בביתו מבלי שהוא הסתתר או ניסה להכשיל את החקירה. כמו כן טען העורר כי קיימות דוגמאות רבות בפסיקה של נאשמים בעבירות "סכינאות" שלא נעצרו עד תום ההליכים. לדבריו היה על בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר.

6.

המשיבה מבקשת לאמץ את הכרעת בית המשפט לפיה יש ראיות לכאורה, ולדעתה חלופת מעצר לא תאיין את המסוכנות.

7.

עיינתי אף אני בחומר הראיות ומסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת בשלב מעצר עד לסיום ההליכים מקובלת עליי. אין לי אלא להצטרף לעניין זה להערה שרשם בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפיה יש להבחין בין ההליך העיקרי שבו נקבעת חפות או אשמה לבין ההליך בו מוכרעת שאלת המעצר. בית המשפט העיר לעניין זה, ובצדק, כי ב"כ העורר (בפני) השמיע טענות בהליך המעצר כאילו היה זה הליך במשפט העיקרי. כך עשה בא כוח העורר גם בערר. בית המשפט המחוזי דן בפרטי הפרטים של הראיות. לדידי די לומר כי בכמה וכמה גרסאות הפליל המתלונן את העורר כמי שפגע בו. יתרה מזו: על פי חלק מדברי העדים ציין זאת המתלונן עוד בזירת העבירה ובדרך לבית החולים. לעתים נקב המתלונן רק בשמו הפרטי של העורר (אחמד) ולעתים מסר פרטים מלאים. אלה הן ראיות לכאורה. בנוסף יוזכר כי בעל השמחה עלי עבדאללה זועבי העיד כי ראה את העורר, שהוא בן אחותו, רץ וזאת לאחר הדקירה. הודעה זו עומדת לכאורה מול עדויות האליבי, ואין נפקא מינא אם בית המשפט טעה בסברתו כי עדי האליבי הם כולם קרובי משפחה. ההכרעה בנכונות טענת האליבי צריכה להיעשות בנסיבות אלה במשפט עצמו.

8.

"הכרסום" המהותי היחיד במשקל עדותו של המתלונן הוא בכך שלא מסר מיד בבית החולים את שם העורר. כאן טוען בא כוח העורר טענת שיהוי או טענת עדות כבושה. ואולם בצדק ציין בית המשפט כי יש בחומר הראיות אינדיקציות למצבו הקשה של המתלונן בבית החולים (למשל, הודעת קרובה קרוקה זועבי מיום 13.9.2008). ומה שחשוב מזה: המתלונן הפליל, כאמור, את העורר עוד בזירת העבירה ובדרכו לבית החולים. אין זו גירסה כבושה. גם העובדה שעדים לא התייצבו ביוזמתם לחקירה אין משמעותה שעדותם כבושה. יש איפוא ראיות לכאורה מספיקות.

9.

לא מן המותר להעיר: אשת המתלונן התלוננה תחילה, על איומים שהופנו כלפיה וכלפי בנותיהם של בנות הזוג. אכן, היא לא זהתה את המאיימים אך סמיכות האיומים והארוע מדברים בעד עצמם. בעדות מאוחרת יותר ביקשה לבטל את התלונה בנושא האיומים וזאת בשל פניות מקורבים לעשיית סולחה. עניין זה מראה בעליל כי קיים חשש להשפעה על עדים.

10.

במכלול הנסיבות הללו – הערר נדחה.