בש"פ 851/13 מדינת ישראל נ. יוסי ז'וז'ו קיון

ערר שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) מיום 31.1.2013, בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופה של מעצר בית מלא בבית חמותו.

1.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בגין עבירות של ניסיון לרצח, ניסיון לשידול לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע. כתב האישום מופנה כנגד המשיב ונאשם נוסף - בוריס ניסנוב המכונה "ברווז" (להלן: ניסנוב או

ברווז )

- והוא כולל שמונה אישומים אך רק החמישי שבהם מופנה כנגד המשיב. על פי המתואר בכתב האישום, ניסנוב ואחרים - אך לא המשיב - היו מאוגדים בארגון פשיעה (להלן: הארגון )

שהיה מסוכסך עם ארגון אחר שבראשו עמד משה רובין (להלן: רובין ). באישום החמישי נטען כי ניסנוב וחבר נוסף בארגון הטמינו במועד כלשהו לפני יום 22.9.2011 רובה סער מסוג קלצ'ניקוב (להלן: הרובה ) בפיר מעלית של בניין בבאר שבע (להלן: הבניין ) וכי א.ו, שהיה חבר בארגון ושימש בו כגובה כספים וכנהג אך באותה עת שימש גם כמקור מודיעיני משטרתי (להלן: א.ו ), דיווח למשטרה ביום 8.9.2011 על הטמנת הרובה כאמור. בעקבות כך איתרה המשטרה את הרובה והציבה תצפית על הבניין. עוד נטען באישום החמישי כי ביום 17.9.2011 פנה המשיב לא.ו וניסה לשכנע אותו לגרום למותו של רובין תמורת מאה אלף ש"ח משום שרובין תקף אותו וחִייב אותו לשלם לו סכום של מאה אלף ש"ח אך א.ו ענה כי הוא אינו עושה דברים כאלו, בכסף או בכלל. כתב האישום ממשיך ומתאר כי לאחר מספר ימים פנה המשיב לניסנוב והציע גם לו לגרום למותו של רובין תמורת מאה אלף ש"ח, כי ניסנוב הסכים והשניים קשרו קשר לגרום למותו. עוד נטען כי השניים סיכמו שהמשיב יתאם פגישה עם רובין בשכונת נחל עשן בבאר שבע וניסנוב יגיע למקום יחד עם אחרים ובתיאום עם המשיב, ויגרום למותו של רובין באמצעות הרובה או באמצעות סכין. בסמוך לאחר מכן, כך על פי כתב האישום, פנה ניסנוב לא.ו וניסה לשכנעו להצטרף לקשר תוך שהוא מציין כי לא אכפת לו להרוג אוייב של הארגון ולקבל על כך כסף מהמשיב שכן רובין הוא ממילא "מטרה מתקתקת", אולם א.ו סרב.

ביום 22.9.2011 בשעה 21:13, כך מוסיף כתב האישום ומתאר, התקשר המשיב לבן נבון (להלן: בן ) ואמר לו "ברווז רוצה אותך" וביקש ממנו להגיע לשכונת רמב"ם בבאר שבע שם ימתין לו ניסנוב. בן נסע למקום ופגש שם בניסנוב וראה שהוא נושא סכין, תיק גדול ומפתח מיוחד לפתיחת מעליות. באותו שלב ביקש ניסנוב מבן להתקשר לאור ליברטי (להלן: אור ) על מנת שיצטרף אליהם ולאחר שאספו את אור כיוון ניסנוב את בן לנסוע לבניין כדי להוציא את הרובה ממחבואו וכדי להמשיך משם למקום בו יגרמו למותו של רובין. בסביבות השעה 22:00 הגיעו השלושה בסמוך לבניין, ניסנוב ואור ניגשו למעלית וניסנוב ניסה לפתוח אותה בכוח כדי להוציא את הרובה אך משלא הצליח חזרו השניים לרכב וניסנוב הורה לבן לנסוע מהמקום. אנשי התצפית המשטרתית נסעו בעקבות רכבם של השלושה, חסמו אותו והשלושה נעצרו, אך הם שוחררו כעבור מספר ימים בלא שהוגש נגד מי מהם כתב אישום באותו השלב.

2.

ביום 4.7.2012 נחתם עם א.ו הסכם לפיו ישמש כעד מדינה בשורה ארוכה של פרשיות הנוגעות לפעילותו הפלילית של הארגון. הסכם זה ופעולות חקירה נוספות שבוצעו בעקבותיו הניבו את כתב האישום אשר בו נכלל כאמור האישום החמישי הנוגע לענייננו. כמו כן הוגש בעקבות ההסכם עם עד המדינה כתב אישום נוסף נגד חברים אחרים בארגון.

ביום 16.10.2012, כשנה ויותר לאחר אירוע ההתרחשויות הנטענות באישום החמישי, נעצרו המשיב וניסנוב ועם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו מיום 31.1.2013 קבע בית המשפט קמא (כב' השופט נ' אבו-טהה) לעניין מעצרו של המשיב כי "המבקשת [המדינה] הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב, אם כי בעוצמה כה נמוכה שלא מצדיקה את מעצרו" והורה על שחרורו לחלופה של מעצר בית מלא בבית חמותו בפיקוחה ובפיקוח אשתו, אמו ואחיו, אשר שניים מהם ישהו עמו, לסירוגין, בכל עת. עוד הורה בית המשפט על איזוק אלקטרוני; על הפקדה כספית בסך 50,000 ש"ח; ועל ערבות עצמית של המשיב וערבות צד ג' של כל אחד מהערבים בסך 100,000 ש"ח. כמו כן אסר בית המשפט על המשיב ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

3.

בפתח ההחלטה ציין בית המשפט כי הוא מנחה עצמו על פי הכלל לפיו ככל שעוצמת הראיות חלשה יותר וחומר החקירה מעורר ספקות וסתירות מהותיות כבר בשלב הלכאורי, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. בית המשפט הוסיף וציין כי השאלה המרכזית העולה בענייננו היא האם מטרת הנסיעה של ניסנוב, אור ובן היתה הבאת הרובה לשם חיסולו של רובין לבקשת המשיב או שמא מטרתה היתה הזזת הרובה כתגובה לסכסוך של ניסנוב עם זזה צדיק (להלן: זזה ), שהיה אחד מראשי הארגון. בית המשפט בחן את הראיות לכאורה שהציגה המדינה וציין כי אין מחלוקת על כך שעיקר התשתית הראייתית לעניין האישום החמישי נשענת על ההודעות שמסר א.ו כעד מדינה. בהתייחסו להודעות אלה הדגיש בית המשפט כי א.ו מסר שהמשיב פנה לניסנוב מיד לאחר שפנה אליו, כי הוא לא שמע את השיחה ביניהם, וכי לאחר מכן ניסנוב אמר לו "שלא איכפת לו גם להרוג אויב שלנו וגם לקבל על זה כסף בלי שום קשר כי במילא הוא [רובין] מטרה מתקתקת", אך ציין כי ניסנוב אינו עד תביעה נגד המשיב. בית המשפט הוסיף כי לפי גרסת א.ו, מידע זה נודע לו עוד בטרם מסר למשטרה כמקור מודיעיני ביום 20.9.2011 ידיעה אשר במסגרתה דיווח כי ניסנוב ואור מתכננים להגיע לבניין ולקחת את הרובה ששייך לזזה, בעקבות סכסוך בין זזה לניסנוב. למרות זאת, לא הזכיר א.ו באותו שלב את הכוונה לעשות ברובה שימוש על מנת להמית את רובין והעלה זאת רק בהודעות שניתנו על ידו לאחר שנחתם עימו הסכם עד המדינה ביולי 2012. בעקבות כך קבע בית המשפט כי ניתן להצביע כבר בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה על פער מהותי הקיים בין מה שמסר א.ו בהודעותיו לאחר עריכת הסכם עד המדינה ובין הידיעה המודיעינית שמסר כמקור משטרתי וקושי זה, כך קבע, משליך על עוצמת התשתית הראייתית העומדת לחובת המשיב והתולה עצמה בעיקרו של דבר בהודעותיו של א.ו. בית המשפט הוסיף והדגיש בהקשר זה כי גם חוקריו של א.ו ביקשו ממנו להסביר את הסתירה העולה בין דיווחו מיום 20.9.2011 ובין הגרסה המאוחרת שמסר כעשרה חודשים מאוחר יותר בהודעותיו כאמור, והוא הפנה בעניין זה אל הודעתו של א.ו מיום 30.9.2012 בה מסר כי המטרה הראשונית היתה אכן הזזת הרובה אבל אז הוזמן החיסול של רובין שהפך להיות מטרת הנסיעה וכי "מה שאמרתי פה באותם ימים זה מה שקרה והצטרפה הבקשה להרוג את משה רובין על הדרך... שתי ציפורים במכה אחת". כמו כן התייחס בית המשפט לכך שעל פי עדותו של א.ו המשיב היה אמור לקבוע פגישה עם רובין לאותו מועד כדי שניסנוב יוכל לפגוע בו, אולם מהחקירה לא עלה שהתקיימה שיחה בין המשיב לרובין לצורך קביעת אותה הפגישה והוא הוסיף כי מדברים שמסר א.ו בהודעתו מיום 5.9.2012 ניתן ללמוד כי רובין היה עצור באותו המועד. עוד ציין בית המשפט קמא כי בהודעה אחת מסר א.ו שהמפגש עם רובין אמור היה להתקיים בשכונת נחל עשן ואילו בהודעה אחרת השיב כי אינו יודע ולא זכור לו מהו מקום המפגש.

4.

בשלב זה נפנה בית המשפט לבחון את הודעותיו של בן וציין כי מן ההודעות שמסר במשטרה בשנת 2011, לאחר מעצרו המפורט בסעיף 1 לעיל, עולה כי ניסנוב התקשר אליו וביקש ממנו שיקפיץ אותו לחבר, כי אור - איתו שהה בן באותה העת - אמר לבן שיעשה את זה "זריז" כי הוא חייב להחזיר את האוטו, וכי לאחר שאסף את ניסנוב אספו השניים גם את אור ובן הסיע אותם לכיוון הבניין וסמוך לאחר שנסעו משם נעצרו על ידי המשטרה. כמו כן ציין בית המשפט כי מהאזנת סתר לשיחה בין ניסנוב לבן מיום 22.9.2011 עולה כי בשעה 21:36 התקשר בן לניסנוב ואמר לו שאור אמר שהוא צריך את האוטו בחזרה במהרה וניסנוב ענה לו "בסדר כמה דקות אני צריך אותך דחוף", וכי בן חזר על אותה גרסה גם בהודעתו במשטרה משנת 2012. בית המשפט ציין כי לאחר חתימת הסכם עד המדינה עימו ביום 4.7.2012, שוגר א.ו על ידי מפעיליו עם מכשיר הקלטה לדובב את בן נבון (להלן: הדיבוב ) והדגיש כי מעיון בתמליל הדיבוב לא ניתן לומר שיש בו כדי לסייע ולתמוך בטענות המדינה כי מטרת הנסיעה היתה להביא את הרובה לצורך חיסולו של רובין. יתרה מכך, הגם שהמשיב הוא זה שפנה לבן וביקש ממנו לפגוש את ניסנוב, אין טענה כי בן ידע מהי מטרת הנסיעה ועל כן תהה בית המשפט כיצד בנסיבות אלה ניתן לייחס למשיב את הניסיון לרצוח את רובין. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי יש טעם בטענת המשיב לפיה אילו אכן היו פניהם של ניסנוב, בן ואור מועדות לביצוע רצח או פגיעה ברובין אין זה סביר שבן ואור לא ידעו על כך.

5.

לצד כל אלה, כך הוסיף בית המשפט וקבע, קיים קושי לכאורה להוכיח את היסוד הנפשי בעבירות הניסיון לרצח והניסיון לשידול לרצח שכן גם א.ו בהודעותיו אישר שראה בפנייתו של המשיב אליו לרצוח את רובין "שיחת חולין ולא יותר מזה" והוא הוסיף וציין "אמרתי לו שנדבר על זה ולא ידעתי אם הוא רציני או לא". בית המשפט ציין כי על רקע זה בהחלט יתכן שבהליך העיקרי תתקבל טענת המשיב לפיה מדובר "בהבל פה" ולא יותר ובדברים שנאמרו בסערת רגשות ובהעדר גמירות הדעת הנדרשת לצורך גיבוש הכוונה הפלילית. לבסוף ציין בית המשפט כי הקשיים שפורטו והעולים מחומר הראיות לכאורה מועצמים בכל הנוגע לעבירת ניסיון הרצח שכן לא הוחל בביצועה, וגם אם מקבלים את הודעותיו של א.ו קשה לקשור ראייתית בין הצעת המשיב לא.ו ופנייתו לניסנוב ובין המועד והמטרה שלשמה נסעו ניסנוב, בן ואור ביום 22.9.2011 לבניין. על כן קבע בית המשפט כאמור כי אמנם הונחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב אולם בעוצמה נמוכה שאינה מצדיקה את מעצרו וציין כי לכך יש להוסיף את העובדה שחלפו שבעה עשר חודשים ממועד האירועים מושא כתב האישום ובתקופה זו המשיב לא פעל באופן שיש בו כדי להעיד על קיומה של סכנה לשלום הציבור - דבר שיש בו כדי להקהות את מסוכנותו, וכן הוסיף כי רוב הרשעותיו של המשיב הן מעברו הרחוק והאחרונות שבהן - משנת 1993. לפיכך, קבע בית המשפט כי מעצר המשיב בבית חמותו בפיקוחה ובפיקוח רעייתו, אמו ואחיו הבכור - מהם התרשם בית המשפט באופן חיובי - לצד איזוק אלקטרוני ונוכחות מתמדת של שני ערבים, יש בהם בצירוף ערבויות כספיות כדי להוות חלופה סבירה הנותנת מענה למסוכנות הנשקפת מהמשיב.

6.

מכאן הערר שבפניי, בו טוענת המדינה כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא עוצמת הראיות נגד המשיב מצדיקה את השארתו במעצר עד תום ההליכים וכי אין בנסיבות העניין חלופה שתאיין את מסוכנותו.

לטענת המדינה, תשתית הראיות לכאורה מבוססת בעיקרה על עדותו המפורטת והאמינה של עד המדינה, א.ו ולגישתה, לא נתן בית המשפט קמא משקל ראוי לחלק משמעותי מן הראיות לכאורה שהוצגו והקשיים בראיות שעליהם הצביע רחוקים מלרדת לשורשם של דברים ויש לבררם בהליך העיקרי. עוד מציינת המדינה כי בית המשפט קמא נפל לכלל טעות בולטת בכמה עניינים משמעותיים אשר עליהם ביסס את החלטתו וגם מטעם זה סבורה המדינה כי יש לבטלה. כך טוענת המדינה כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט, עולה מפלט ריכוז המאסרים של רובין כי הוא כלל לא היה נתון במעצר במועד התרחשות האירועים מושא כתב האישום ומכאן שבנקודה זו אשר בית המשפט ייחס לה משקל נכבד, אין כל כרסום באמינותו של א.ו. עוד טוענת המדינה כי בית המשפט התעלם בנימוקיו מידיעה מודיעינית שמסר א.ו ביום 24.9.2011 - יומיים לאחר האירוע - ולפיה נחטף המשיב על ידי חבורתו של רובין וכשבוע לפני מועד מסירת הידיעה נפגש המשיב בעקבות כך עם מספר אנשים ובהם א.ו וניסנוב, והציע לא.ו תמורת "הראש" של רובין כמאתיים אלף ש"ח. עוד מסר א.ו באותה ידיעה כי הוא דחה את ההצעה אך ניסנוב קיבל אותה והפגיעה היתה אמורה לצאת אל הפועל ביום 22.9.2011 - מועד האירוע מושא כתב האישום - באמצעות קלאצ'ניקוב. על כן, כך טוענת המדינה, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיים פער מהותי בין הדיווח הראשון מיום 20.9.2011 שמסר א.ו כמקור משטרתי לעניין הוצאתו הצפויה של הרובה מהבניין בלא להזכיר את עניינו של רובין, ובין מה שמסר כעשרה חודשים לאחר מכן בהודעותיו שלאחר חתימת הסכם עד המדינה עימו ביולי 2012. המדינה מדגישה בהקשר זה כי העובדה שא.ו לא חשף את כל התמונה בדיווחו הראשון מיום 20.9.2011 אלא רק מספר ימים לאחר מכן, אין בה כדי לכרסם באמינות דבריו לעניין מעורבותו של המשיב בַּקשר להמתת רובין. עוד סבורה המדינה כי ההסברים שמסר א.ו לכך שלא ציין זאת כבר בדיווח מיום 20.9.2011 הינם הגיוניים ואין לשלול אותם על הסף. כמו כן טוענת המדינה כי העובדה שבאחת מהודעותיו לא זכר א.ו את מקום המפגש המתוכנן עם רובין בעוד שבהודעה קודמת אמר כי מדובר בשכונת נחל עשן, אינה נושאת משקל ממשי, בייחוד בהינתן העובדה שא.ו מסר כעד מדינה עדויות רבות בנוגע לפרשיות שונות ומסועפות ועל כן ייתכן שפרט מסויים נשמט מזכרונו ומכל מקום מן הראוי שהדבר יתברר בהליך העיקרי.

המדינה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לכך שהמשיב הכחיש בחקירתו הראשונה כל קשר עם בן ולכך שרק בחקירתו המאוחרת -לאחר שעומת עם פלט השיחות של בן המלמד כי הוא יצר עמו קשר בערב האירוע - מסר גרסה כבושה לפיה התקשר לבן בקשר לעבודה עם משאית שרצה שיעשה בעבורו. עוד טוענת המדינה כי לא ניתן משקל מספיק לתוכן השיחה של בן והמשיב בה מסר המשיב לבן את מיקומו המדויק של ניסנוב והפנה אותו אליו. המדינה מאשרת כי גם לגישתה לא ידע בן מהי מטרת הנסיעה בעת שזו התרחשה, אך לטענתה עולה מדיבוב השיחה המוקלטת בין א.ו לבן כי בדיעבד סיפר לו אור שהמטרה הייתה "להוריד" את רובין. עוד עולה מאותה שיחה לטענת המדינה כי בן סבור שהמשיב קשור בקשר הדוק לאירוע ואף חושד בו כמי שהלשין עליהם למשטרה. המדינה ממשיכה ומציינת כי א.ו מסר בהודעותיו שהמשיב אמר לו שרובין ניצל בזכות המשטרה שכן אם לא היו עוצרים את ניסנוב רובין היה "הולך" וטוענת כי מכך עולה שכוונתם היתה אכן לרצוח את רובין, וכן כי אין בעובדה שלא אותרה שיחה בין המשיב לרובין כדי להעיד שלא תואמה ביניהם פגישה כפי שתוכנן. לבסוף טוענת המדינה כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, המשיב וניסנוב בהחלט חצו את הקו המבחין בין שלב ההכנה לשלב הביצוע בכל הנוגע לעבירת ניסיון הרצח וכי מכל מקום שאלה זו מן הראוי שתתברר בהליך העיקרי.

7.

אשר לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, טוענת המדינה כי המשיב הינו חסר מעצורים ולא בוחל באמצעים, ותעיד על כך העובדה כי פנה לכאורה לחברי ארגון פשיעה המסוכסכים עם רובין והחליט להזמין מהם את רציחתו בגלל חוב של מאה אלף ש"ח. המדינה מוסיפה כי מסוכנותו של המשיב מתחדדת נוכח פנייתו הנוספת לניסנוב לאחר הסירוב של א.ו להצעתו, וכי דווקא "הריחוק הסטרילי" המאפיין את העבירות בהן הוא מואשם מעיד כי חלופת מעצר הדוקה ככל שתהיה אין בה משום מענה הולם למסוכנותו. עוד טוענת המדינה כי חלוף הזמן ממועד האירוע אינו עילה מספקת לשחרור בעבירות חמורות כגון אלו וכי גם בעניין זה שגה בית המשפט שכן ממועד האירוע ועד למעצרו של המשיב חלפו שלושה עשר חודשים ואילו שבעה עשר החודשים שצוינו בהחלטה חלפו ממועד האירוע ועד למועד בו ניתנה ההחלטה.

המדינה מוסיפה כי המשיב ריצה עונשי מאסר ממושכים בגין שמונה עשרה הרשעות ובהן עבירות אלימות, וכי בניגוד לאמור בהחלטתו של בית המשפט קמא הרשעתו האחרונה של המשיב היא משנת 2003 ולא משנת 1993. המדינה מציינת כי בפרשות שחשף א.ו כעד מדינה הוגש כתב אישום נוסף המופנה נגד חברי הארגון, והיא מדגישה כי על מנת שלא לגרום להתמשכות ההליכים בעניינו של המשיב צורף האישום הנוגע אליו לכתב האישום הנפרד שהוגש נגד ניסנוב ולא אל כתב האישום האחר שהוא ארוך ומסועף ממנו בהרבה. אשר לסיבה בגינה חלפה כשנה ממועד האירוע ועד למעצר המשיב, טוענת המדינה כי במועד שבו מסר א.ו את המידע המודיעיני כמקור (24.9.2011) לא ניתן היה להפליל את המשיב בהסתמך על ידיעה זו בלא לחשוף את א.ו. עוד מסבירה המדינה כי הגם שהסכם עד המדינה נחתם עם א.ו ביולי 2012 והגם שהוא מסר כבר אז את הודעותיו המפלילות, בין היתר, את המשיב נעצר המשיב רק ביום 16.10.2012 משום שרק באותו השלב הסתיימה חקירה סמויה, שהייתה רחבה ומקיפה והתייחסה לפעילותו של הארגון ובמהלכה ביצע א.ו פעולות שונות, לרבות הקלטות של נאשמים שונים שאותם הפליל. על כן, היה חשש שאם ייעצר המשיב טרם שתסתיימנה פעולות אלה עלול הדבר להכשיל את החקירה כולה. המדינה אישרה עם זאת כי בהסכם עד המדינה תוארו האירועים מושא כתב האישום כ"החזקת נשק" ולא כניסיון לרצח, אך לטענתה מדובר בטעות שבניסוח אשר אין לייחס לה משמעות רבה מדי.

8.

המשיב מצדו סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט קמא ועל נימוקיו וטוען כי אין מקום להתערב בה. לטענתו, אמנם נפלה שגיאה בהחלטה במובן זה שרובין לא היה עצור בזמן האירוע, אולם בית המשפט לא ביסס את החלטתו על נתון שגוי זה ועל כן אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע. כמו כן, סבור המשיב כי אף שא.ו אכן מסר ביום 24.9.2011 ידיעה מודיעינית התואמת את המיוחס למשיב באישום החמישי, ההסבר שניתן על ידו לכך שלא מסר את המידע ארבעה ימים קודם לכן, בידיעה מיום 20.9.2011 באומרו כי רציחתו של רובין היתה אמורה להיות "על הדרך", איננו הסבר סביר והוא מעלה תמיהות רבות. כמו כן טוען המשיב כי הרקע והמניע להזמנת הרצח הנטענת כפי שתוארו בהודעותיו של א.ו, לא נחקרו ולא נבדקו כלל על ידי המשטרה. המשיב מוסיף וטוען כי גם אם יש לקבל כלשונם את דבריו של א.ו בהודעתו לפיהם אמר לו ניסנוב שלא אכפת לו להרוג את רובין משום שבכך גם יהרוג אוייב וגם ירוויח כסף, אמירה זו כשלעצמה אינה מעידה על גמירות דעת מצד ניסנוב לביצוע הרצח וגם מטעם זה צדק בית המשפט בקובעו כי עוצמת הראיות נמוכה ביותר. המשיב מדגיש בהקשר זה כי ניסנוב כלל אינו עד תביעה במשפטו, ואילו א.ו סיפר כי לא נכח בשיחה שעל פי הנטען התקיימה בעניין זה בין המשיב לניסנוב. אשר לשיחתו עם בן, טוען המשיב כי תחילה הוא הכחיש אמנם את דבר קיומה של השיחה אך לבסוף הודה בכך ועם זאת הדגיש כי אין זה סביר שהזמין רצח בשיחה שארכה 35 שניות. המשיב מוסיף וטוען כי מכל מקום וגם אם יש מי שיסבור שאותה שיחה מעלה תהיות, אין בה בלבד כדי להוות תשתית ראייתית מספקת ולו לכאורה לאישום המיוחס לו.

המשיב מוסיף וטוען כי אילו היה המתואר בכתב האישום נכון, ניתן להניח שניסנוב היה מודיע לו שהתכנית נכשלה כאשר התברר לו שאין הוא יכול להוציא את הרובה מהמעלית, אולם החקירה לא העלתה כל שיחה ביניהם. כן טוען המשיב כי כחלק מהקשר המתואר בכתב האישום הוא היה אמור לקבוע פגישה עם רובין בשכונת נחל עשן, אולם גם ביניהם לא נערכה כל שיחה. על כן, טוען המשיב כי כוונתם של ניסנוב, אור ובן היתה רק להעביר את הרובה ממקומו, וכי גם אם היתה כוונה ערטילאית לפגוע ברובין או לרצוח אותו היא לא הגיעה לכדי מימוש והוא מדגיש בהקשר זה כי הלכה היא שעל בית המשפט לבחון בשלב המעצר תרחישים נוספים אפשריים המתאימים לראיות לכאורה. המשיב טוען עוד כי כשניסנוב, אור ובן נעצרו ביום 22.9.2011 לא הופנה נגדם כל אישום של ניסיון לרצח למרות שבאותה העת היה בידי המשטרה הדיווח המודיעיני של א.ו לעניין זה, והוא מוסיף כי יש לדחות את טענת המדינה כי היה בהטחת אישומים אלה כדי לחשוף את א.ו כמי ששימש אז מקור משטרתי, שכן מידע מאותו המקור הוא שהוביל למעצרם ממילא. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי בהסכם עד המדינה שנערך כאמור ביולי 2012, נכתבו בפירוט האירועים שלגביהם אמור א.ו להעיד אולם האירוע מושא כתב האישום תואר כאירוע של החזקת נשק בלבד ולא כאירוע של ניסיון לרצח, ושמו של המשיב כלל לא מופיע ברשימת האנשים אותם אמור א.ו להפליל, בעוד ששמו של בן - שנגדו לא הוגש כתב אישום - כן מופיע. המשיב מוסיף וטוען כי מהדיבוב של בן עולה שבן הבין מאור לאחר האירוע שמטרת הנסיעה הייתה להזיז את הרובה ולא לרצוח את רובין וכי גם אור לא ידע על כל כוונה לפגוע ברובין. עוד הוא מוסיף כי מהדיבוב ומשיחות הטלפון בין ניסנוב לאור ובין ניסנוב לבן עולה כי הם היו אמורים להחזיר את הרכב תוך דקות ספורות ואין זה מתיישב עם מטרת הנסיעה הנטענת בכתב האישום. כמו כן מדגיש המשיב כי אם אכן מטרת הנסיעה היתה רציחתו של רובין, אין זה סביר שבן ואור לא ידעו על כך בזמן אמת שכן ללא תיאום מוקדם היה על ניסנוב לחשוש כי הם עלולים להפלילו. לבסוף טוען המשיב כי א.ו הוא שגרם לניסנוב, אור ובן לחשוב שהמשיב הוא שהפליל אותם וגרם למעצרם ביום 22.9.2011; כי לאחר ששוחררו מן המעצר הכו השלושה יחד עם א.ו את המשיב ודרשו ממנו כסף וא.ו אף קיבל ממנו סכום מסויים; וכי הוא לא ידע מה היתה מטרת הנסיעה אך הוכה על ידם כאמור משום שסברו כנראה כי הוא הפליל אותם ביודעו שהם בדרכם לביצוע "מעשה בעייתי" כלשהו. המשיב מוסיף ומדגיש כי מזה עשר שנים ויותר הקפיד שלא להסתבך בפלילים, כי הקים עסק חוקי בשוק בבאר שבע, כי מאז מועד ביצוע העבירה הנטענת ועד למועד מעצרו חלף זמן רב שבו לא נפתחו נגדו תיקים נוספים וכי האישום המופנה נגדו נכרך בכתב אישום ארוך ומסועף העוסק בארגון פשיעה שאינו נוגע אליו. בהתבסס על נימוקיו של בית המשפט קמא ועל טענותיו המפורטות לעיל סבור המשיב כי דין הערר להדחות.

9.

המקרה שבפניי איננו פשוט שכן אין מדובר בתשתית ראייתית לכאורית המטה את הכף באופן מובהק לחובת המשיב. על כגון דא כבר נפסק כי:

"במקרה בעייתי מעין זה, כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, יש משקל נוסף לעובדה שמדובר בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי. אכן, אין זה ערעור רגיל על פסק דין, ובית משפט זה, היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לענין. ואף-על-פי-כן, אין זה נכון להתעלם מן ההחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאה שניה. צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה" (בש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 6 (10.1.1999))

במקרה דנן, הוציא בית המשפט קמא תחת ידו החלטה ארוכה ומפורטת לאחר שבחן לעומק את חומר הראיות לכאורה. על כן נדרש "טעם של ממש" כדי לשנות ממנה. יחד עם זאת, לאחר ששבתי ובחנתי את חומר הראיות לכאורה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

ראשית, נפלו מספר שגיאות בהחלטתו של בית המשפט קמא אשר אין להתעלם מהן. כך למשל, ושלא כקביעת בית המשפט קמא, אין לאמיתו של דבר פער מהותי בין דיווחיו של א.ו כמקור מודיעני משטרתי בשנת 2011 ובין ההודעות המפורטות שמסר לאחר שנחתם עימו ביולי 2012 הסכם עד המדינה. יש צדק בטענת המדינה כי בית המשפט קמא לא התייחס בהקשר זה לעובדה מהותית שהיתה בפניו והיא- הידיעה המודיעינית שמסר א.ו ביום 24.9.2011, בה דיווח לפרטים על העובדות הנטענות באישום החמישי. כמו כן שגה בית המשפט קמא בציינו כי במועד שבו על פי הנטען אמור היה להתבצע חיסולו של רובין היה רובין נתון במעצר. בית המשפט ביסס את קביעתו זו על דברים שאמר לכאורה בן לא.ו, אך מתוך פלט המחשב שהגישה המדינה בעניין זה עולה כי קביעה זו בטעות יסודה. גם בהתייחסו לעברו הפלילי של המשיב נקלע בית המשפט לכלל טעות, בציינו כי הרשעתו האחרונה היא משנת 1993 ואילו הרישום הפלילי מלמד כי המשיב הורשע בשנת 2003 בעבירת סמים וכי הרשעתו האחרונה בעבירת אלימות היא משנת 2000.

שנית, האישום החמישי מבוסס רובו ככולו על הידיעה המודיעינית שמסר א.ו עוד ביום 24.9.2011 ועל הודעותיו של א.ו כעד מדינה מיום 12.7.2011, מיום 5.9.2011, מיום 30.9.2011, מיום 5.11.2011 ומיום 7.11.2011 בהן תיאר אירועים רבים הקשורים בארגון ובארגוני פשיעה נוספים, וכן את ההתרחשויות מושא האישום החמישי. בניגוד לבית המשפט קמא, אינני סבורה כי מדובר בראיות לכאורה שעוצמתן כה נמוכה עד שקמה בגין כך הצדקה להורות על חלופת מעצר. אדרבא, על פני הדברים נראה כי הודעות אלה הן, בעיקרן, קוהרנטיות ועקביות ויש בהן כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית בכל הנוגע לאישום החמישי. לכך יש לצרף את העובדה כי המשיב ניסה תחילה להסתיר כל היכרות עם בן ורק לאחר שעומת עם הראיות המצביעות על כך שקיים עם בן שיחה טלפונית בערב יום האירוע (22.9.2011) ותאם עמו את המפגש עם ניסנוב, מסר הסבר כלשהו הנראה על פניו קלוש ובלתי מבוסס. הסבר זה אף נסתר לכאורה בדברים שאמר בן לא.ו בדיבוב המוקלט וכן בהודעתו של בן במשטרה, מהם עולה כי המשיב אכן טלפן אליו באותו הערב כדי לתאם את המפגש עם ניסנוב ומשם אספו את אור ונסעו לבניין. עוד עולה מן הדיבוב כי בן הופתע מכך שהמשיב היה זה שהתקשר אליו בשליחותו של ניסנוב וביקש ממנו לאסוף אותו בשכונת רמב"ם, שכן הוא מכיר את המשיב היכרות שטחית בלבד. שוכנעתי כי שיחה זו, גם אם היא מהווה ראייה נסיבתית בלבד, מתיישבת עם הודעותיו של א.ו ויש בה כדי להצביע לכאורה על מעורבותו של המשיב במהלכיו של ניסנוב באותו ערב. אינדיקציה נוספת להיותו מעורב במהלכים אלה ניתן לכאורה למצוא בעובדה כי לאחר שניסנוב, אור ובן נעצרו באותו הערב נחשד המשיב כמי שהפליל אותם וכפי שתואר לעיל הם וא.ו אף באו עמו חשבון בעניין זה.

10.

העובדה כי לא נכללו בהסכם עד המדינה העבירות המיוחסות למשיב באישום החמישי, להבדיל מתיאור ההתרחשויות עצמן, אין בה בעיניי כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית שפורטה לעיל. המדינה הסבירה כי מדובר בשגגה נוכח ההיקף הנרחב של הפרשיות הסבוכות שאותן פרש א.ו בהודעותיו והסבר זה איננו מופרך על פניו. כמו כן, בהינתן התשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה, מקובלת עליי עמדת המדינה לפיה אין מקום בנסיבות המקרה דנן לברר כבר בשלב המעצר את הסוגיות המשפטיות העולות לעניין דיות הראיות לצורך קיום יסודותיהן של העבירות המיוחסות למשיב ואלה מן הראוי שתתבררנה בהליך העיקרי.

סיכומו של דבר- למשיב מיוחסות עבירות של נסיון לרצח ונסיון לשידול לרצח בכך שניסה לשדל את א.ו ולאחר מכן גייס את ניסנוב כדי לרצוח את יריבו רובין תמורת תשלום. העבירות המיוחסות למשיב יש בהן כדי להצביע על מסוכנותו הרבה ויש צדק בטענת המדינה כי "הריחוק הסטרילי" המאפיין את ההתנהלות המיוחסת למשיב שבחר לגייס אחרים לביצוע זממו, מעלה את החשש כי חלופת מעצר, הדוקה ככל שתהיה, אין בה משום מענה הולם למסוכנותו. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב, אשר גם אם אינו מן העת האחרונה, אינו רחוק כדי 1993 כקביעתו השגויה של בית המשפט קמא. הוא כולל שורה ארוכה של עבירות אלימות ועבירות סמים ומכאן כי העולם העברייני אינו זר למשיב. יש אמנם טעם בטענת המשיב כי נוכח העובדה שכתב האישום מפרט כשמונים עדי תביעה ומכיל שמונה אישומים נגד ניסנוב שמתוכם רק החמישי נוגע למשיב, ההליך המשפטי צפוי להיות ממושך והמשיב, שחלק הארי של כתב האישום אינו נוגע לו, יאלץ ליטול בו חלק. אולם עם קושי זה ניתן להתמודד למשל בכך שהעדויות הנוגעות לאישום המיוחס למשיב תשמענה תחילה ואז תישקל בשנית שאלת המשך מעצרו. מכל מקום, שיקול זה אינו יכול להכריע את הכף לכיוון שחרורו של המשיב כבר בשלב זה נוכח המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים לו. מסוכנות זו מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים וכך אני מורה.

אשר על כן, הערר מתקבל, החלטתו של בית המשפט קמא מבוטלת והמשיב יעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.