בש"פ 8525/01 מוחמד מחאמיד נ. מדינת ישראל

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי העורר הסכים להצעה שהפנה אליו אחר (עבדאללה מעלוואני), להיות "שאהיד" ולבצע פיגוע התאבדות בסניף בנק הפועלים בחדרה. לצורך ביצוע המשימה היה אמור העורר לנסוע לשכם, על מנת לפגוש איש של ארגון החמאס, וזה היה אמור לספק את חומר הנפץ ולהדריך את העורר בהפעלתו. בסופו של דבר, מזימתם של העורר וחבריו סוכלה משנעצרו בתאריך 18.8.01.

לעורר יוחסו עבירות של קיום מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, קשירת קשר לרצח, ותמיכה בארגון טרור.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני.

2.בא-כוח העורר סבור, כי אף שבידי המשיבה מצויות הודאות של העורר ונאשמים נוספים, בפועל הן חסרות ערך עקב אמצעי לחץ שהפעילו החוקרים כנגד הנחקרים. ועוד נטען, כי אין זה סביר שהעורר התכוון להתאבד, כאשר מנגד ניצבת העובדה שהוא נרשם ללימודים גבוהים בירדן, ואף שילם סכום נכבד כמקדמה על חשבון שכר הלימוד.

לבסוף נטען, שאין זה סביר שהעורר יגויס לבצע פיגוע, מבלי שהוכשר לכך על ידי בעלי מקצוע, ואין חולקין שעד ליום מעצרו הוא לא קיבל הכשרה כזו.

3.בידי המשיבה מצויה הודאה מפורטת של העורר, והיא נתמכת בהודאתו של מי שגייס אותו לתפקיד - עבדאללה מעלוואני, וכן בהודאתו של עלי מנאצרה אשר שמע מפיו של עבדאללה על גיוס העורר. באשר ל"דבר-מה-נוסף" הדרוש כדי לתמוך בהודאת העורר, הצביעה באת-כוח המשיבה על הודאתם של הנאשמים האחרים בפרשה, ולחלופין או במצטבר, היא הצביעה גם על פלטי-שיחות שקיים עבדאללה מעלוואני עם מי שהוגדר כפעיל ה"חמאס" עלי שוואהנה ועם העורר.

הראיות אותן מנתה באת-כוח המשיבה, די בהן בשלב זה של ההליכים כדי להצביע על קיומה של תשתית ראיות אשר יש בה לבסס הרשעה. מטבע הדברים, אפשר שיתברר, במסגרת משפט-זוטא אשר יעסוק בקבילותן של ההודאות, כי אלו נגבו מהעורר וחבריו שלא כדין, ואם כך יוחלט, יישמט הבסיס מתחת לעתירתה של המשיבה להרשעת העורר. אך כל אלה הם עניינים אשר עתידים להתברר במהלך המשפט גופו, ואין בהם, לצורך הבקשה הנוכחית, כדי לגרוע מהמסקנה כי המשיבה הצליחה להצביע על עילת מעצר. עילה זו נובעת מהיותן של העבירות אשר יוחסו לעורר "עבירות ביטחון", כהגדרתן בסעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-, ובתור שכאלו, הן מקימות עילת מעצר סטטוטורית (סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים). למעלה מהדרוש אוסיף, כי גם לולא היה קבוע הסדר מסוג זה בחוק, המעשה אשר תוכנן על ידי העורר וחבריו הוא מסוג המעשים אשר סכנתו לציבור אינה טעונה פרשנות, הואיל ולו חלילה היה יוצא המעשה אל הפועל, היה גורם לפגיעה בחייהם ובגופם של רבים, כפי שהמציאות של ימים אלה חוזרת ומלמדת.

אכן, בית המשפט מצווה לבחון בכל מקרה בו מתבקש מעצרו של נאשם, את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר, אך לא למקרה מסוג זה נועדה אותה חלופה, הואיל וקיים חשש של ממש שאם העורר יהלך חפשי, הוא ירתום את עצמו למעשים נוספים מאותו סוג.

הערר נדחה.