בש"פ 8586/04 אלכסנדר ניקולאשוילי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ח. עמר) על פיה נעצרו העורר ועוד 3 אחרים עד לתום ההליכים הננקטים נגדם.

2.כנגד העורר ואדם נוסף (להלן: עמוס), הוגש כתב אישום בקשירת קשר לפשע, עבירות נשק, ניסיון שוד, חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לרצח, ולעורר מיוחסת גם עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. הדיון אוחד עם הדיון באישומים נגד 3 נאשמים נוספים המעורבים באותה פרשה. על פי כתב האישום, עמוס לווה מהמתלונן 140 אלף ₪ לצורך פתיחת מכון כושר. 100אלף ₪ מתוך סכום זה הועברו לעורר, אשר בזבזם בקניית פריטים שונים.

פרשה א – עקב הקושי להחזיר את ההלוואה למתלונן, החליט עמוס להתחמק מהחזרתה, ופנה לעורר שימצא אנשים שיסייעו לו בגניבת הסכם ההלוואה מהמתלונן. לשם כך, העורר פנה לאדם נוסף (להלן: פאבל), אשר הוזמן להיפגש עם השניים בבית קפה. בפגישה, ביקש עמוס מפאבל להכות את המתלונן ולשדוד ממנו את התיק בו החזיק את הסכם ההלוואה, ולהזריק לו נוזל שתכליתו להשכיח ממנו את דבר מתן ההלוואה. פאבל נענה, ובמועד מאוחר יותר צירף עוד שני אנשים לקשר האמור. ביום 4.2.04, הביא עמוס לפאבל ולשניים האחרים אקדח, והסיעם לבית המתלונן. השלושה ארבו לו, גרמו לו ולאשתו לצאת מהבית בתחבולה, איימו על האשה באקדח, היכו את המתלונן, וברחו לרכבו של עמוס. כתוצאה מכך, נגרמה למתלונן פציעה רצינית.

פרשה ב' – במועד מאוחר יותר, פנו העורר ועמוס לפאבל בבקשה כי ירצח את המתלונן. פאבל נענה להצעה תמורת 30 אלף ₪. ביום 18.2.04, יצאו עמוס, פאבל, ואדם נוסף (הלן : אלכסיי) לביתו של המתלונן, וארבו לו ליד מכוניתו. כשהגיע המתלונן, אלכסיי ירה בו, אך המתלונן הצליח להימלט. עקב הירי, נפצע המתלונן בגבו, בבטנו, ובמרפקו הימני. הוא נזקק לניתוח בבטנו וחלק מהמעי הדק בגופו נכרת.

פרשה ג' – ביום 10.6.04, החזיק העורר שלא כדין, ושלא לצריכתו העצמית, סם מסוכן מסוג קנבוס, במשקל 31.20 גרם.

3.בית המשפט המחוזי קבע כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. הוא קבע לענין פרשה א' כי ישנן ראיות לכאורה ביחס לעורר. העורר הודה כי נפגש עם עמוס, וכי מסר לו את שמו של פאבל כמי שיסכים לבצע את הקשר המתוכנן כנגד המתלונן. כמו כן, אישר העורר את דבר המפגש המשולש בבית הקפה, אף כי טען שלא נכח בשיחה, אף שהודה כי פאבל התקשר אליו ופירט בפניו את פרטי התוכנית הן לפני מעשה, והן לאחריו. זאת ועוד, דברי פאבל מוסיפים ומחזקים את מעורבות העורר במעשים, לפיהם העורר היה "מעורב בכל העניינים. הוא ישב איתנו בבית הקפה והוא יודע על הכל". כך, שעולה מהדברים האמורים כי אף שהעורר לא השתתף באופן פיזי במהלך האירוע עצמו, הוא היה שותף מלא לקשר ולתכנון הפעולה, והוא זה אשר גייס את פאבל למשימה. גם העידכונים שפאבל ראה לעדכן את העורר ביחס למהלך התכנית מצביעים על קשר הדוק שהיה לו למתרחש, ועל מעורבותו המלאה בהוצאת הקשר הפלילי מן הכח אל הפועל. מכאן, מצא בית המשפט כי יש בתשתית הראיות כנגד העורר ביחס לפרשה א' כדי לבסס את אשמתו בעבירות הקשורות בארוע זה. אשר לפרשה ב', בית המשפט לא השתכנע כי ישנן ראיות מספיקות ביחס להיות העורר שותף לנסיון הרצח, אף כי לטעמו של בית המשפט, ניתן לייחס לו עבירה של אי מניעת פשע. הוא מצא ראיות מספיקות להוכחת עבירת הסם המיוחסת לעורר. בית המשפט מצא כי קימת עילת מעצר כנגד העורר מחמת מסוכנותו לשלום הציבור. מסוכנות זו הוא ראה בנכונותו של העורר לגייס "שכיר-חרב" שיפגע במתלונן, ובמעורבותו הרצופה בהוצאתה לפועל של התכנית הפלילית. אשר לחלופת מעצר, הוא קבע כי נוכח העדר המלצה לשחרור מטעם שירות המבחן, ונוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר, אין מקום לשחררו.

4.בערר בפני, משיג העורר על קביעת בית המשפט לפיה קימות ראיות לכאורה בעניינו. לדבריו, הראיות אינן מצביעות על השתתפותו בתכנון ובביצוע הפגיעה במתלונן, ונגיעתו לפרשה היתה שולית, ותרומתו לעבירות היתה מיזערית. אשר לחלופת המעצר, טוען העורר כי בית המשפט לא יחס משקל לעובדה כי הוא חסר עבר פלילי, וכי אחד המעורבים בתקיפת המתלונן שוחרר לחלופת מעצר. כן טען כי לא מוצתה בחינת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר במיוחד נוכח החשש כי המשפט בשל מורכבותו עלול להימשך זמן רב.

5.ראיות התביעה בפרשה א' עונות על הדרישה הראייתית לצורך הליך מעצר, ויש בהן כדי להצביע על חלקו המהותי של העורר בקשירת הקשר הפלילי לפגוע פגיעה אלימה במתלונן. העורר ועמוס קבלו סכום כסף נכבד מהמתלונן לצורך הקמת מכון כושר, בזבזו אותו ולא יכלו להחזירו, ותכננו לפגוע במתלונן כאמצעי להיחלץ מחובתם להחזיר את החוב. לעורר היתה מעורבות ממשית ועניין ממשי בתכנית הפלילית, והוא אף סייע להגשמתה באופן פעיל בכך שמצא את אחד האנשים שעליהם הוטל לפגוע פגיעה אלימה במתלונן. תפקידו המרכזי של העורר בקשר הפלילי עולה בבירור מחומר הראיות, ומעורבותו היא מעורבות עמוקה וממשית. אופי מעשים אלה כשהם לעצמם, וכשנוספת להם גם עבירת הסמים המיוחסת לעורר, מעיד על מסוכנות העורר וחשש לשלום הציבור משחרורו. חיזוק לכך ניתן למצוא בעמדת שירות המבחן לפיה חלופת מעצר לא תאיין את הסיכון, ולא נותר אלא לדחות את הערר, גם בהינתן העובדה שלעורר אין רישום פלילי קודם.

הערר נדחה, איפוא, והעורר יוחזק במעצר עד תום ההליכים נגדו.