בש"פ 8647/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לנוער (כבוד השופט א' אינפלד ) במ"ת 22538-03-11 מיום 20.11.2011 לעצור את העורר – קטין יליד 20.12.1993 – עד תום ההליכים המתקיימים נגדו בתפ"ח 22518-03-11.

נגד העורר ונגד קטין נוסף הוגש ביום 13.3.2011 כתב אישום בגין עברות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק), קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. על פי כתב האישום, הנאשמים נטרו טינה לבן כיתתם (להלן: המנוח ) וקשרו קשר לדוקרו בכוונה לגרום למותו. הם הצטיידו בסכינים והציעו למנוח להתלוות אליהם לוואדי סמוך. לכשהגיעו לשם, העורר דקר את המנוח בגבו, הנאשם השני חסם את דרכו ומנע ממנו להימלט, ואז דקרו שניהם את המנוח בצוותא חדא מספר דקירות שהביאו למותו. בהמשך הציתו הנאשמים את גופת המנוח על מנת להעלים את הראיה. הנאשמים הסכימו על קיומן של ראיות לכאורה, אם כי לא על עברת רצח אלא על עברת הריגה.

ביום 26.7.11 החליטה השופטת י' רז-לוי

לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 6023/11, השופט א' רובינשטיין ). בהחלטה מיום 28.8.2011 התקבל הערר, והוחלט כי "יושלם האבחון הפסיכולוגי, ובעקבותיו יוגש תסקיר משלים לבית המשפט המחוזי, אשר ישוב וידון בתיק לעניין המעצר, ואיני נוטע כל מסמרות שהם באשר להכרעתו". התסקיר המשלים הוגש לבית המשפט המחוזי, והוא עמד על התנהגותו הנורמטיבית דרך כלל של העורר ועל משפחתו הטובה והמסורה לשמירה עליו. אולם, נוכח רמת המסוכנות החריגה הנשקפת ממעשיו של העורר, שהוכחו לכאורה, החליט בית המשפט המחוזי – מבלי להיזקק לתגובת המדינה – שאין די בחלופת המעצר שהוצעה כדי להגן על הציבור. מכאן הערר שלפניי.

2.

העורר טוען שבית המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי להחלטת בית משפט זה, שהבהירה את הכללים בנוגע למעצרו של קטין עד תום ההליכים, המצמצמים אפשרות זו לעומת בגיר. לדבריו, פרמטרים כמו גילו של העורר והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו לא זכו להתייחסות ראויה. כמו כן, בית המשפט המחוזי התעלם לדבריו מהתסקיר והמלצותיו, ובכלל זה הקביעה שבמידה וישהה בתנאי מעצר הבית המוצעים מסוכנותו תהא נמוכה. לדבריו, הגישה שעולה מפסיקת בית המשפט המחוזי היא שעברת הרצח מהווה למעשה עילה מספקת למעצרו של כל נאשם – בגיר או קטין – עד תום ההליכים, דבר הנוגד את כוונת המחוקק.

מנגד, בא כוח המדינה ביקש לדחות את הערר ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, נוכח המסוכנות החריגה המשתקפת מהמעשה המחריד המיוחס לעורר.

3.

המפתח הנורמטיבי למעצרו של קטין מצוי בתיקון שנחקק לפני כשנתיים בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, בדמותו של סעיף 10א לחוק:

"לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו".

אכן, סעיף זה הציב תמרור אזהרה ייחודי המחייב את בתי המשפט במשנה זהירות בטרם קבלת החלטה לעצור קטין, ובפרט כאשר מדובר במעצר עד תום ההליכים. עם זאת, סעיף זה אינו מבטל היבטים אחרים העשויים לחייב מעצר גם כאשר מדובר בקטין. כפי שנאמר בבש"פ 10148/09 (10.1.2010): "על בית המשפט לתור ביתר שאת אחר חלופה עת עסקינן בנאשם שהינו קטין. באחרונה תוקן ברוח זו חוק הנוער... ברם, קטינות אינה מקנה חסינות מפני מעצר עד סיום ההליכים". וראו גם הנאמר בבש"פ 10349/09 (4.1.2010):

"תיקון זה חשוב הוא. יש בו משום עיגון בחקיקה של הזהירות הנדרשת בטרם ייעצר קטין, המצויה מעבר לזהירות ה"רגילה" בעת מעצר בגיר. עם זאת, החוק אינו אוסר על מעצרו של קטין במקרה המתאים. מעניין הוא כי בהצעת החוק לתיקון האמור צוין ש"מוצע לקבוע, ברוח חוק המעצרים והאמנה הבין-לאומית" כי קטין ייעצר רק על פי התנאים שנקבעו בסעיף. בדברי ההסבר להצעה מצוין מפורשות כי התיקון משקף את רוח המצב המשפטי הקיים (הצעות חוק – הכנסת 221, י"ז באדר ב' התשס"ח, 24.3.2008). אכן, נכון הוא כי יש משמעות לכך שההוראה האמורה מופיעה עלי ספר החוקים תוך התייחסות מפורשת לעניין מעצרו של קטין. ברם, כאמור, על בית המשפט לשקול את בקשת התביעה להורות על מעצרו של נאשם קטין עד תום ההליכים על פי כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות קטינותו".

4.

מקובלים עליי דברי הסנגור, כי מן הראוי לבחון את המקרה לאור נסיבותיו הייחודיות ומבלי לקבוע כלל אפריורי לפיו מעצם קיומן של ראיות לכאורה בדבר עברת הרצח נגזר קיומה של מסוכנות שלא ניתן לתת לה מענה בחלופת מעצר הולמת. בבקשת מעצר עד לסיום ההליכים, מתפקידו של בית המשפט לבחון אם – בהתקיימן של ראיות לכאורה ועילת מעצר – אין בנמצא חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. יש לבדוק את המבחן הכפול של המעשה והעושה. מטבע הדברים, יינתן יותר משקל לעושה, דהיינו התנהגותו של הנאשם עד למועד העברה המיוחסת לו, כאשר הוא קטין. משקלם המצטבר של שני המרכיבים – עושה ומעשה – הוא אשר יכריע אם ראוי לעצור את הנאשם אם לאו, בכפוף לחלופה. משתמע מכך, שאין כלל אחיד בדבר המשקל היחסי של כל אחד מהמרכיבים. הבדיקה נועדה לסייע לבית המשפט לקבוע את מידת מסוכנותו של נאשם. בתיק דנא, דומה שמעיון בפרטיו החריגים בהחלט של המקרה, אופיו החריג בחומרתו של המעשה לכאורה מאפיל על נסיבותיו החיוביות של העושה, כגון העובדה שאין בעברו הרשעות קודמות. האכזריות הבלתי-צפויה של המעשים המיוחסים לו מקשה על היכולת להסתמך על השגחה משפחתית כזו או אחרת במסגרת מעצר בית. עוד קבע שירות המבחן, שהעורר כלל אינו מעוניין בחלופה שהוצעה.

ניתן לומר זאת באופן אחר. מקרה הרצח כפי שתואר, מתחילתו ועד סופו – מהתכנון ועד שריפת הגופה – מלמד הוא על נסיבות העושה. לכך יש להוסיף שהמעשה לכאורה הגיע לעולם על רקע לא רקע, כמעט באופן אקראי מבחינתו של המערער. מכאן, שאין מנוס מהעדפת ההגנה על הציבור במקרה זה והחזקתו במעצר מלא עד תום ההליכים, על פני שחרורו, גם בתנאים של מעצר בית מלא כפי שהוצע.

4.

הערר נדחה.