בש"פ 8696/11 משה קצב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק-הדין של בית המשפט העליון בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 10.11.2011)). מדובר בבקשה שנייה, לאחר שבהחלטתי מיום 27.11.2011 נעתרתי – בהסכמת המדינה – לבקשת הארכה הראשונה, והוּתר למבקש להגיש את הבקשה לדיון נוסף עד ליום 8.1.2012. יצוין, כי בזו הפעם המדינה מתנגדת למתן ארכה נוספת.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה החלטתי ליתן ארכה קצובה, כמפורט להלן.

לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום

מתן פסק-הדין. לבית המשפט מסורה הסמכות להורות על הארכת המועד בהתקיים "טעם מיוחד" לכך. לאור מאפייניו המיוחדים של הליך הדיון הנוסף – אשר פותח פתח לליבון נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק-דין של בית המשפט העליון – נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד תיושם באופן דווקני ונוקשה.

בענייננו, כבר ניתנה למבקש ארכה משמעותית ביותר – של 45 ימים – להגשת ההליך, זאת כאמור בהסכמת המדינה. אלא שבהתקרב המועד שנקצב בהחלטתי הוגשה (ביום 5.1.2012) בקשה נוספת למתן ארכה – הפעם של 60 ימים נוספים. בבקשה נטען (בניסוח תמציתי) כי הארכת המועד דרושה נוכח "היקפו של פסק-הדין ומהות השאלות המתעוררות בו", וכן לאור שקילת "היערכות מחודשת בצוות ההגנה". הודגש, כי המבקש כבר נושא בעונש המאסר, כך שהיענות לבקשה לא תגרום כל נזק.

אין בנימוקים האמורים כדי להצדיק ארכה ממושכת של 60 ימים נוספים. בעל-דין החפץ לבקש דיון נוסף – והמבקש בכלל זה – נדרש למהר ולעשות כן, ולא בכדי נקבע בדין פרק זמן קצר וקצוב להגשת ההליך. ברור כי טענה בעניין היקפו של פסק-הדין והשאלות המתעוררות בו אינה מאיינת את הוראות הדין בעניין זה. בענייננו, לא מצאתי בבקשה כל הסבר כיצד נוצלה הארכה שניתנה למבקש, ולא שוכנעתי כי יש מקום למתן ארכה משמעותית נוספת. גם הטענה בדבר שקילת היערכות מחודשת בצוות ההגנה, או העובדה שהמבקש כבר שוהה בבית האסורים, אינן מקימות הצדקה מספקת לפגיעה משמעותית בעקרון סופיות הדיון.

בנסיבות העניין ובשים לב למועד הגשת הבקשה, ניתנת בזאת ארכה קצובה ואחרונה להגשת ההליך – עד ליום 29.1.2012. ככל שיוגש ההליך, יצוין דבר הארכה בפתחוֹ, ויצורף עותק של החלטתי-זו.