בש"פ 8712-23 בש"פ 8712-23

לפניי בקשה למתן רשות לערור, לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי), על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' פינק), מיום 19.10.2023, בע"ח 69926-08-23.

רקע הדברים

1.ביום 19.7.2021 נפתחה חקירה גלויה נגד המבקש בחשד כי ביצע הונאה של המוסד לביטוח לאומי. במסגרת חקירה זו, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, נתפסו חותמות ושרת מחשב הצפויים לשמש כראיות במשפט, וכן נתפס, ברישום, נכס נדל"ן לצורך חילוטו העתידי.

2.לאחר שתוקף החזקת התפוסים הוארך על ידי בית משפט השלום, בהתאם לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי, ולסעיפים 21 ו-26 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, ארבע פעמים, ב-180 ימים כל פעם, הגישה המשיבה, ביום 11.7.2023, בקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים, אשר אמור היה להסתיים ביום 12.7.2023. בבקשתה פירטה המשיבה כי מדובר בפרשייה מורכבת ומסועפת הכוללת מספר רב של מעורבים וחשודים, וכן חומר חקירה רב. צוין כי בתחילת חודש אוקטובר 2022 הועבר חומר החקירה לפרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), וכי חומר החקירה עדיין נלמד על ידי הפרקליטות, ולכן דרושה הארכת החזקת התפוסים עד שתתקבל החלטתה. על רקע זה, ביקשה המשיבה להאריך את תוקף ההחזקה בתפוסים ב-180 ימים נוספים.

3.ביום 7.8.2023 התקיים דיון בבקשת המשיבה, ובתומו ניתנה החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט נ' אבו שחאדה), בה"ת 8897-01-22, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה באופן חלקי. בהחלטתו, ציין בית משפט השלום כי פעולת החקירה האחרונה בוצעה בחודש ינואר 2022, ומאז "שכב" תיק החקירה במשרדי היחידה החוקרת עד חודש נובמבר 2022, כאשר לאורך כל התקופה האמורה לא בוצעה כל פעולת חקירה. בית משפט השלום הוסיף כי בחודש דצמבר 2022 בוצעה פעולת חקירה שתועדה במזכר מיום 25.12.2022, אך מדובר בפעולה שניתן היה לבצעה שנה קודם לכן, ולא ניתן כל הסבר מדוע לא נעשה כן. כמו כן, בית משפט השלום ציין כי בעוד שתיק החקירה מצוי במשרדי הפרקליטות החל מחודש נובמבר 2022, טרם נוסחה טיוטת כתב אישום. על יסוד האמור, קבע בית משפט השלום כי "הטיפול בהכנת כתב האישום מתנהל בעצלתיים, וזאת בלשון המעטה". על רקע דברים אלו קבע בית משפט השלום כי הוא מוצא להאריך את תוקף ההחזקה בתפוסים עד ליום 12.10.2023 בלבד, וכי ככל שלא יוגש כתב אישום עד לאותו מועד, ישוחררו כל התפוסים לידי מחזיקם החוקי.

4.על החלטת בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"ח 69926-08-23). ביום 19.10.2023 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת א' פינק) את ערר המשיבה. בהחלטתו קבע בית משפט המחוזי כי לפי סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), משך הליכי החקירה והעמדה לדין ייקבעו בהתאם לתקופות שנקבעו בנהלי רשויות החקירה ובהנחיות היועצת המשפטית לממשלה. בית המשפט המחוזי הוסיף והפנה להנחיית היועצת למשפטית לממשלה 4.1202 "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום" (להלן: ההנחיה), הקובעת, לגבי העבירות בהן נחשד המבקש, כי יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 24 חודשים. על כן, נוכח העובדה כי אין חולק על כך שתיק החקירה הועבר לידי הפרקליטות במחצית השנייה של שנת 2022 (אף שיש מחלוקת באשר לחודש המדויק במהלכו נעשה הדבר), התקופה המקסימלית הקבועה בהנחיה עודנה רחוקה מלחלוף. לכן, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא היה מקום בנסיבות אלו ליתן משקל מכריע להימשכות הליכי החקירה.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי בענייננו מדובר בחומר חקירה רחב היקף הכולל היבטים מורכבים, הן ברמה הראייתית והן ברמה המשפטית, והשבת התפוסים למבקש תסכל את התכלית שלשמם הם נתפסו. מנגד, צוין כי הפגיעה במבקש מהמשך התפיסה אינה רבה. זאת, שכן הפגיעה הנגרמת כתוצאה מתפיסת החותמות הינה מזערית, והמבקש מסרב לתת את הסיסמה לפתיחת כונן המחשב שנתפס. כמו כן, נכס הנדל"ן תפוס רק מהבחינה הרישומית, כך שאין מניעה להמשיך ולעשות בו שימוש, וממילא הבעלות בנכס רשומה על שם רעייתו של המבקש, אשר לא התייצבה לדיונים בעניין המשך הארכת התפיסה.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לקיצור תקופת התפיסה שביקשה המשיבה, וכי גם לא היה מקום לקבוע כי לא תינתנה ארכות נוספת, ככל שתתבקשנה. בתוך כך, קבע בית המשפט המחוזי כי תוקף ההחזקה בתפוסים יוארך עד ליום 11.1.2024.

5.ביום 10.12.2023, כחודשיים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש את הבקשה דנן. טענתו העיקרית של המבקש, בבקשתו, הינה כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי התקופה המקסימלית שקבועה בהנחיה טרם חלפה, שכן החקירה בעניינו החלה כבר בשנת 2017. כמו כן, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי "התעלם" מהחלטה נוספת שניתנה על ידי בית משפט השלום, לאחר החלטתו מיום 7.8.2023 וטרם מתן החלטת בית המשפט המחוזי בערר, ובה נדחתה בקשת נוספת של המשיבה להארכת תפיסתה. מעבר לכך, המבקש טוען כי חרף חלוף הזמן, המשיבה לא ביצעה כל פעולה ממשית לקידום הטיפול בעניינו.

6.בתשובת המשיבה לבקשה, צוין כי המשיבה בחנה את סוגיית המשך התפיסה הזמנית של התפוסים, וקיבלה החלטה לפיה לא תבקש הארכה נוספת של תפיסת של נכס הנדל"ן, לאחר שתוקף צו התפיסה הקיים יסתיים ביום 11.1.2024. על רקע זה, טוענת המשיבה כי סוגיית המשך התפיסה נוגעת אך לחותמות ולשרת המחשב, אשר המשך תפיסתם אינה מהווה פגיעה לא מידתית במבקש. המשיבה מוסיפה כי החלטת בית המשפט המחוזי על הארכת התפיסה ב-180 ימים היא מידתית, נוכח היקף הפרשה מושא החקירה ואופייה, ונוכח אופייה של הפגיעה במבקש עקב התפיסה.

כמו כן, המשיבה טוענת כי המועד הרלוונטי לבחינת משך הזמן המקסימלי להגשת כתב אישום הוא מועד הנחת חומר החקירה במשרדי הפרקליטות, ולא מועד הפתיחה בחקירה. בתוך כך, המשיבה סומכת ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי כי נתונה בידיה תקופה של למעלה משנה עד למועד האחרון בו תוכל להגיש כתב אישום, וכן על קביעתו כי מועד פתיחת החקירה בעניינו של המבקש חל במחצית השנייה של שנת 2022, ולא בשנת 2017, כטענת המבקש.

לבסוף, אשר לטענת המבקש כי בית המשפט המחוזי "התעלם" מהחלטות אחרות של בית משפט השלום – המשיבה טוענת כי המדובר בהחלטה הדוחה את בקשתה לעיכוב ביצוע החלטתו בעניין המשך החזקת התפוסים. המשיבה טוענת כי לאחר הגשת הערר לבית המשפט המחוזי התקבלה בקשתה להמשיך ולהחזיק בתפוסים עד לקבלת החלטה אחרת, כך שההחלטה אליה מתייחס המבקש אינה רלוונטית לדנן.

7.בהחלטתי מיום 1.1.2024 הוריתי למבקש להודיע, עד ליום 7.1.2024, האם הוא עומד על בקשתו, לאור הודעת המשיבה לפיה אין בכוונתה לעתור להארכת תוקף תפיסת נכס הנדל"ן. ביום 8.1.2024 הודיע המבקש כי הוא עומד על בקשתו, גם בנסיבות אלו.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשה ובתשובה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כלל הוא כי רשות לערור ב-"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או כאשר מתקיימות נסיבות ייחודיות המעלות חשש לעיוות דין. כלל זה הוחל בפסיקה גם על בקשות רשות לערור לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (ראו, מיני רבים: בש"פ 5419/22 אלקובי נ' מדינת ישראל, והאסמכתאות המאוזכרות שם (1.9.2022)). הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה האמורה.

9.סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי מעניק לשוטר סמכות לתפוס חפצים אם:

"יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה".

על בסיס הוראה זו, נקבע בפסיקה כי תכליות התפיסה כוללות: תכלית מניעתית – ביחס לחפץ העשוי לשמש לביצוע עבירה שטרם נעברה; תכלית ראייתית – אם החפץ עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה; תכלית של חילוט – אם בחפץ נעשה שימוש לצורך עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה (רע"פ 7600/08 אברם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (13.8.2008)).

10.סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי מורה, כי אם המשטרה מעוניינת להמשיך להחזיק בחפץ שנתפס לאחר חלוף ששה חודשים מיום תפיסתו, עליה להגיש בקשה מתאימה לבית משפט השלום, שבתורו יאזן בין זכות החשוד לקניין לבין צרכי הציבור (בש"פ 9022/16 גריקה נ' מדינת ישראל (22.12.2016)). אשר על כן, בבואו להחליט בבקשה להארכת תפיסה, נדרש בית המשפט לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה או אמור לשמש ראייה במשפט. במסגרת איזון זה, יש לתת את הדעת גם לחלוף הזמן תוך בחינת התפתחות החקירה והצפי לקיום משפט (ראו: רע"פ 4526/18 אלוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (5.8.2018); בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, עמ' 14-12 (12.3.2006)).

11.בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי הימשכות הליכי החקירה בעניינו של המבקש אינם מצדיקים את החלטת בית משפט השלום שלא להעניק למשיבה את מלוא הארכה שהתבקשה על ידה, נוכח מורכבות החקירה, מצד אחד, והפגיעה המצומצמת, באופן יחסי, במבקש, מהמשך תפיסת רכושו, מצד שני. המדובר בקביעה המתבססת על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, אשר אינה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ומכאן שאינה מצדיקה מתן רשות לערור ב-"גלגול שלישי".

12.אשר לטענת המבקש כי חלף המועד להגשת כתב האישום בעניינו בהתאם להנחיות, כך שאין עוד מקום להמשיך ולהחזיק בתפוסים – סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי:

"משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה" (ההדגשה הוספה – י' כ').

בחלקה הרלוונטי, ההנחיה העוסקת ב-"משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום", קובעת כי ביחס לעבירות בהן נחשד המבקש, משך הטיפול הרלוונטי עומד על 24 חודשים, תוך שנקבע כי: "מניין התקופות המצוינות לעיל יחל ביום מועד קליטת התיק ביחידת התביעה ועד למועד קבלת ההחלטה הסופית בדבר העמדה לדין או סגירת תיק...". לפיכך, על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות בדבר, דומה שיש ממש בטענת המשיבה, לפיה נתון לה, בנסיבות העניין דנן, פרק זמן של למעלה משנה עד למועד האחרון להגשת כתב אישום, משתיק החקירה נקלט בפרקליטות במחצית השנייה של שנת 2022.

ואולם, אף אם המבקש צודק, ויש למנות את פרק הזמן המקסימלי להגשת כתב האישום ממועד פתיחת החקירה (כך שמועד זה חלף בינתיים), אין פירוש הדבר כי לא ניתן עוד להגיש כתב אישום כנגדו, אלא שהדבר מותנה בהסכמת היועצת המשפטית לממשלה – כאמור בחלק המודגש של סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר נוסחו הובא לעיל.

הנה כי כן, גם בטענה זו אין כדי להצדיק את קבלת הבקשה דנן.

13.לבסוף, אשר לטענת המבקש לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מהחלטה נוספת שניתנה, ביחס לתפוסים, על ידי בית משפט השלום – עיון בהחלטה אשר צורפה לבקשה מעלה כי מדובר בהחלטה נוספת בבקשה להארכת תוקף ההחזקה בתפוסים על ידי המשיבה לבית משפט השלום, אחרי שהוגש על ידה ערר על ההחלטה הקודמת שניתנה על ידי בית משפט השלום ביום 7.8.2023, ולפני שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בערר. בהחלטה זו קבע בית משפט השלום כי בבקשה "אין כל רבותא ביחס לדברים שהובאו בפני בדיון ביום 7.8.2023" וכי: "אין בבקשה כל ניסיון להתמודד עם הנימוקים שנתתי בהחלטתי מיום 7.8.2023".

נוכח העובדה שהחלטה זו למעשה סומכת עצמה על נימוקי החלטת בית משפט השלום מיום 7.8.2023, להן התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטתו בערר, הכרעתו של בית המשפט המחוזי לא נזקקה להתייחסות נוספת ונפרדת להחלטה הנ"ל, ובכך איני רואה כל פגם.

14.סיכומו של דבר: מהטעמים שפורטו לעיל, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.