בש"פ 8771/99 מדינת ישראל נ. ליאור בסן

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.12.99, בבש"פ 92798/99, מפי השופט צ' הרטל, אשר דחה את ערר המדינה על החלטת בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, מפי השופט ד' גבאי, בב"ש 6163/99, מיום 8.12.99, והורה על שחרור המשיב בתנאי "מעצר בית" מוחלט.

1.ביום 16.9.99 הוגש כתב אישום בת.פ. 6321/99 לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, המייחס למשיב שני אישומים של איומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז1977-). על פי הנטען בכתב האישום, פנה המשיב בחודש אוגוסט 1999 למתלוננת (חברתו לשעבר) ואיים עליה בפגיעה בגופה אם תמשיך להיפגש עם החבר שלה, מר אילן פרץ. מאותו מועד ועד יום 15.9.99, נהג המשיב להימצא סמוך לביתה של המתלוננת ואף איים עליה ועל חברה מספר פעמים.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 5004/99). ביום 17.9.99 קיבל השופט ד' גבאי את הבקשה בקבעו כי:

שקלתי את חומר הראיות ושקלתי וחזרתי ושקלתי, ונראה לי, כי שחרור המשיב, ולו גם למעצר בית, יהווה סיכון קרוב למעשה אלימות נוסף או לאיומים כלפי חברתו.

בית המשפט לא מוכן לקבל אחריות כזו לאור המקרים החוזרים ומתרבים לצערנו, באלימות בין בני זוג או חברה לחיים. (עמוד 3 להחלטה).

4.ביום 19.10.99 הוקרא כתב האישום, המשיב כפר באמור בו והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות ליום 27.12.99.

5.ביום 25.11.99 נדון עררו של המשיב בבית המשפט המחוזי, בב"ש 92430/99, בפני השופט צ' הרטל, על החלטתו של בית המשפט השלום לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו. טענתו העיקרית של המשיב היתה כי הראיות בתיק אינן מצדיקות את מעצרו. המשיב תמך את טענתו זו בזיכרון דברים מיום 15.9.99 (להלן: "המסמך"), בו תועדה שיחת טלפון בין המשטרה לבין אילן פרץ. בשיחה זו הכחיש פרץ - כך נטען - את דבר קיומם של איומים כלפיו וכלפי חברתו. לדעת המשיב יש במסמך זה כדי לפגום באופן ממשי בתשתית הראייתית נגדו. בית המשפט קבע כי טיעון זה מן הראוי שידון במסגרת עיון חוזר בבית המשפט השלום.

6.ביום 8.12.99 נדונה בפני בית המשפט השלום בקשת המשיב לעיון חוזר בב"ש 6163/99. השופט ד' גבאי קיבל את טענת המשיב והורה לשחררו ממעצר ל"מעצר בית". בהחלטתו כותב השופט גבאי כי:

4.מתוך עיון במסמך הנ"ל, מסתבר כי העד שהיה נוכח מכחיש קיומם של איומים ולדעתו פנה [המשיב] למתלוננת באופן רגיל.

5.מדובר בעד חיוני ביותר ועדותו תומכת בגירסת

המבקש שלא היו איומים.

...

9.כפי שקבעתי לעיל, מקובלת עליי הצהרתו של ב"כ [המשיב] ועל כן אני קובע כי אכן המסמך מיום 15/9/99 תוכנו לא היה ידוע לב"כ [המשיב].

10.נראה לי כי הצדק מחייב לבדוק את התשתית הראייתית שבתיק ובאם התשתית הראייתית הקיימת מצדיקה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

11.בתיק המשטרה מצוייה הודעתה של המתלוננת הטוענת לאיומים כנטען בכתב האישום והודעתו של [המשיב] המכחיש גירסת המתלוננת וכן המזכר מיום 15.9.99.

12.אכן, ביהמ"ש לא נכנס בבקשה למעצר עד תום ההליכים בשאלת המהימנות ויכול לעצור משיב גם על פי הודעה של המתלוננת בלבד, אך במקרה זה יש בפני גירסה של עד שהיה נוכח במקום התומך בגירסתו של הנאשם ונראה לי שלא ניתן לקבוע קיומה של תשתית ראייתית מספקת שיכולה לבסס בקשה למעצר עד תום ההליכים.

13.הסנגור הציע לביהמ"ש חלופת מעצר לפיה ישהה במעצר בית מוחלט אצל דודתו בפתח תקווה...כאשר המתלוננת גרה בגני תקווה מקום שנמצא במרחק רב ממקום מעצרו אצל דודתו ואין סיכון ממשי לבטחונה של המתלוננת.

14.אני מקבל את הצעתו של ב"כ [המשיב] כפוף להזמנת דודתו לביהמ"ש על מנת שתיתן ערבות מתאימה והסכמה לקבלתו של המבקש בביתה בתנאי מעצר בית.

7.למחרת, ביום 9.12.99, נדון בפני השופט צ' הרטל ערר שהוגש מטעם המדינה על ההחלטה לשחרר את המשיב ל"מעצר בית". בית המשפט דחה את הערר בקבעו כי:

אין בדעתי להתערב בהחלטת כב' השופט גבאי לא באשר לקביעותיו העובדתיות, לא באשר לקביעותיו המשפטיות ובוודאי שלא במסקנתו הסופית. כדי להתערב בהחלטה מעין זו יש להצביע על טעות על פני הפסק. טעות כזו לא הוכחה בפני. (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון).

עם זאת, הוסיף בית המשפט תנאים מגבילים. נאסר על המשיב להיכנס לתחומי מושב גני תקווה (מקום מושבה של המתלוננת) עד לסיום ההליכים נגדו. עוד קבע בית המשפט כי הפרה של אחד מן התנאים תגרור אחריה את מעצרו המיידי של המשיב למשך 24 שעות ואת הבאתו בפני שופט תורן. בית המשפט ציין, כי הוא רואה את דודתו של המשיב כמי שאחראית בפועל למימוש התנאים.

8.כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי. טענת באת כוח המדינה היא כי טעה בית המשפט השלום בקובעו כי עדותו של אילן פרץ תומכת בגירסת המשיב, לפיה לא הושמעו איומים כלפי המתלוננת. לשיטתה, תוכן המסמך כלל איננו סותר את עדותה של המתלוננת באשר לאיומים שהושמעו נגדה על ידי המשיב. באשר לאירוע מיום 14.9.99 נאמר מפיו של מר פרץ, כי המשיב ניגש אליהם ואמר להם: "אתם מפריעים לי, או שתזוזו שניכם מהשכונה, תיקח אותה תזוזו, או שאתה תזוז קשה לי לראות אתכם יחד". דברים אלה - כך נטען - עולים בקנה אחד אם עדות המתלוננת ואף יש לראות בהם משום תמיכה בעדותה. תחושתו הסובייקטיבית של אילן פרץ כי לא חש מאויים אינה גורעת ממשמעות דברי המשיב למתלוננת. זאת ועוד, במסמך הנ"ל אימת אילן פרץ את גירסת המתלוננת באשר לנוכחות המשיב בחניית ביתה של המתלוננת, ביום 10.9.99, כמפורט בסעיפים 4-2 לאישום השני, שעה שהמשיב הכחיש בחקירתו את נוכחותו במקום באותו מועד. כן צוין על ידי באת כוח המדינה, כי דברי אילן פרץ, המתועדים במסמך, נאמרו לאחר שסירב למסור גירסה במשטרה ולאחר שהתנה את שיחתו הטלפונית בכך ש"רק אם [יוכלו] להבטיח לו שלא יצטרך להעיד בבית המשפט". מטעם זה אין הוא משמש כעד תביעה. עוד טוענת באת כוח המדינה, כי אין מניעה שהמשיב יזמן את אילן פרץ כעד הגנה מטעמו. לטעמה, אין יסוד לטענה כי בדבריו של אילן פרץ יש משום כרסום הראיות המפלילות כנגד המשיב.

9.טענה נוספת בפי באת כוח המדינה והיא כי בדברי אילן פרץ, המתועדים במסמך, אין כל התייחסות לאירוע נשוא האישום הראשון, אשר התקיים בנוכחות המתלוננת והמשיב בלבד. מכאן, כי בנוגע לאישום הראשון אין כל ראיה הפוגמת בגירסת המתלוננת.

10.לעצם מסוכנותו של המשיב, ציינה באת כוח המדינה, את עברו הפלילי המכביד של המשיב ובמיוחד את עבירות האלימות כנגד המתלוננת, בהן הורשע בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, בת.פ. 5961/99, ונידון ביום 25.2.99 לתשעה חודשי מאסר בפועל. המשיב שוחרר ברשיון ביום 3.8.99, ואת העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי ביצע לכאורה בעודו אסיר ברשיון וכשעונש מאסר על תנאי בר הפעלה, למשך חמישה עשר חודש, תלוי ועומד נגדו.

11.לפניי חזר בא כוחו של המשיב על הטענה כי יש בדברי אילן פרץ, המתועדים במסמך, כדי "כרסום משמעותי" בגירסת המתלוננת. די בגרסתו של אילן פרץ כי לא היה איום מצד המשיב כדי לקבוע כי המתלוננת משקרת. כך, במסמך אילן פרץ לא הזכיר את העובדה כי המשיב עקף את רכבם וחסמו - כגירסת המתלוננת - אלא רק כי "עצר לידם" ודיבר עמם. כן טוען בא כוחו של המשיב, כי על פי גירסת המתלוננת, ביקש המשיב כי גם היא וגם אילן פרץ ירדו מביתם לחנייה, ואילו על פי המסמך, הבקשה של המשיב הופנתה אל אילן פרץ בלבד. לבסוף נטען, כי משנתברר כי סתירת גירסתה של המתלוננת על ידי דברי אילן פרץ לגבי האירוע השני, ממוטטת את אמינותה של המתלוננת; כתוצאה מכך גם גירסתה לעניין האירוע הראשון אינה אמינה עוד, משום ש"הא בהא תליא".

12.טרם אדון בערר, אציין כי השופט המחוזי לא דק פורתא, שעה שקבע כי כדי שבית משפט הדן בערר יתערב בהחלטה מושא הערר יש "להצביע על טעות על פני הפסק". אין כל צורך כי הפסק ילקה בטעות על פניו; די בכך כי השופט הדן בערר מגיע למסקנה אחרת על פי החומר המצוי לפניו. כפי שקובע חברי, השופט י' קדמי, על סדר דין בפלילים , חלק ראשון (תשנ"ז) בעמוד 284:

הלכה למעשה, השופט הדן בערר רואה עצמו במידה רבה, כמי שיושב "במקום" השופט שישב בערכאה שקדמה לו, להבדיל ממי שתפקידו "לבקר" את הערכאה האמורה.

דברים דומים קבע גם חברי, השופט י' זמיר, בבש"פ 90/99 מ"י

נ' פלוני ואח' (לא פורסם) את הדברים הבאים:

אכן, אין זה ערעור רגיל על פסק דין, ובית משפט זה, היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לעניין. ואף-על-פי-כן, אין זה נכון להתעלם מן ההחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאה שניה. צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה. השוו ב"ש 298/80 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד לה(1)267, 274; בש"פ 514/87 מדינת ישראל נ' יפרח, פ"ד מא(4) 796, 801; בש"פ 3159/91 מדינת ישראל נ' בן אבו (לא פורסם). (סעיף 6 לפסק הדין).

ברוח זו התיר המחוקק לשופט הדן בערר להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא, בסעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, השווה גם סעיף 54 לחוק זה.

13.לגופו של הערר, דעתי היא כי יש לקבלו. בשלב זה, אין בית המשפט דן במהימנותו של חומר הראיות, אלא בקיומה של תשתית ראייתית לכאורה. לפי מבחן זה, לא מצאתי כי חל כרסום בעדותה של המתלוננת, אשר היה שולל את קיומה של עילת מעצר. ראשית, אין במסמך נגיעה כלשהי לאישום הראשון שבכתב האישום. שנית, לא מצאתי כי דבריו של אילן פרץ סותרים על פני הדברים את עדותה של המתלוננת לחלוטין. היקף הסתירה ועוצמתה ייקבעו על ידי בית משפט של דיון, אשר ישמע את העדויות. כן יקבע בית המשפט את ההשלכות של סתירות אפשריות על מהימנותם של העדים. והיה ויתברר לאחר גביית העדויות כי חל כרסום מהותי בתשתית הראייתית נגד המשיב, הרי פתוחה הדרך לעיון חוזר.

14.אי לכך, מסקנתי היא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, המבססת את עילת המעצר. בשל מסוכנותו של המשיב, איני רואה מקום לחלופת מעצר. התוצאה היא כי החלטותיהם של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום מתבטלות. המשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 6321/99 של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו.