בש"פ 8780/12 פלוני נ. מדינת ישראל

זו הפעם השניה שעניינו של העורר מובא לבית משפט זה בערר במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, ועוד טרם ניתנה החלטה סופית בעניינו.

הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים נערך בבית המשפט המחוזי ביום 15.11.12. בית המשפט המחוזי דחה מתן החלטתו בכשבועיים ועל כך ערר העורר לבית משפט זה. הערר נדחה בהחלטתו של השופט דנציגר מיום 25.11.12 (בש"פ 8405/12).

ביום 29.11.12 נתן בית המשפט המחוזי החלטתו בה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר והורה על בחינת חלופת מעצר לאחר תסקיר, ודחה הדיון עד ליום 16.12.12. על החלטה זו הגיש העורר את הערר דכאן.

בבש"פ 478/12 פריח אל אעצם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.1.2012), עמדתי באריכות על נושא הדיון "הדו שלבי" מקום בו טרם ניתנה החלטה סופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ומוגש ערר בין השלב בו קובע בית משפט כי יש ראיות לכאורה לבין השלב בו ניתנת ההחלטה לגבי חלופת המעצר. הבעתי עמדתי כי קיימת זכות ערר, אולם זכות לחוד ושיקול דעת לחוד, ובמצב הדברים הרגיל ראוי להמתין עד להחלטה סופית של בית המשפט.

דומני כי המקרה שלפנינו מדגים כי כך אכן ראוי לעשות. איני רואה טעם להכנס כבר בשלב זה לפני ולפנים חומר הראיות לצורך בחינת השאלה אם קיימות ראיות לכאורה, ואציין, כי אילו הבחנתי מבעוד מועד כי הערר נסב למעשה על מעין החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי, ספק אם הייתי קובע התיק לדיון. מה עוד, שהחלטתו הסופית של בית משפט קמא אמורה להינתן ב- 16.12.12.

למעלה מן הצורך אציין, כי די באמור בהחלטת בית המשפט קמא ובדברי הסניגור עצמו כדי להקים לכאורה את הרף הראייתי המתבקש. אם וככל שיש כרסום בעוצמת הראיות, או שהרף הראייתי הוא נמוך עקב מצבה ההכרתי המעורפל של המתלוננת בעת האירועים מושא כתב האישום, הרי שעניין זה ראוי להבחן בבחינה כוללת לאחר שבית משפט קמא יתן את החלטתו הסופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

אשר על כן אני דוחה את הערר. כמובן שאין בהחלטתי זו כדי לקבוע מסמרות כלשהן לכשיוגש הערר על החלטתו הסופית של בית משפט קמא לגבי חלופת המעצר.