בש"פ 8841/13 אהוד יהודה דבאש נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.12.2013 (עמ"י 56802-12-13, כבוד השופט ש' פרידלנדר ), בגדרה התקבל ערר שהגישה המשיבה (המדינה) על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 29.12.2013 (מ"י 40414-12-13, כבוד סגן הנשיא ע' רוזין ), ומעצרו של המבקש הוארך לצורכי חקירה עד ליום 2.1.2014.

2.

המבקש נעצר ביום 19.12.2013 בחשד להצתת רכב, הטרדה ואיומים. ביום 20.12.2013 הורה בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' טישלר ) על מעצרו של המבקש עד ליום 25.12.2013. במועד זה, לבקשת המשיבה, האריך בית המשפט (כבוד השופט י' טישלר) פעם נוספת את מעצרו של המבקש עד ליום 29.12.2013. בדיון שהתקיים ביום 29.12.2013 ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו של המבקש בשישה ימים נוספים. בית המשפט (כבוד סגן הנשיא ע' רוזין ) דחה את הבקשה. בית המשפט סבר כי נוכח העובדה שהחקירה בעניינו של המבקש לא התקדמה באופן ממשי מהארכת מעצר הקודמת, והחשד הסביר כנגד המבקש לא התחזק, יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. על כן, הורה בית המשפט על שחרורו של המבקש לחלופה בתנאים של מעצר בית מלא; התחייבות עצמית בסכום של 25,000 ש"ח; ערבות צד ג' של הערבה (אם המבקש) על סך 25,000 ש"ח ואיסור על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

3.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על המשך מעצרו של המבקש עד ליום 2.1.2014. נקבע כי בית משפט השלום לא נתן משקל הולם למסוכנותו של המבקש, המצדיקה, בעת הזו, את המשך מעצרו של המבקש על אף קצב התקדמות החקירה בעניינו.

כלפיי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

4.

במסגרת הבקשה, טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלה משפטית בדבר התנאים הנדרשים להארכת מעצר לצורכי חקירה, זאת כאשר ישנו "קיפאון" בחקירה; חשד סביר שלא התחזק; ופעולות החקירה המתוכננות כבר עמדו בבסיס בקשות המעצר הקודמות. בנתונים הללו, נטען כי על בית משפט זה להכריע מהו האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי בהמשך מעצרו לזכותו לחירות. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי איזן בין השיקולים השונים באופן שאינו ראוי, והיה עליו להורות על שחרורו לחלופת מעצר כפי שנקבע בהחלטת בית משפט השלום.

5.

לאחר העיון בבקשה וצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, ולפיכך אינה מצדיקה מתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , תשנ"ו-1996 (ראו למשל: בש"פ 5321/11

פלוני נ' מדינת ישראל (14.7.2011) והאסמכתאות המפורטות שם). בענייננו, אף לא מתעוררות אותן נסיבות מיוחדות, אשר לעיתים עשויות להצדיק מתן רשות ערר בגלגול שלישי ( בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)).

בית המשפט המחוזי בחן את קצב התקדמות הליכי החקירה בעניינו של המבקש ופעולות החקירה הדרושות עוד לביצוע, ונתן משקל לטענות המבקש בעניין זה. ואולם, אל מול אלו, קבע בית המשפט כי תיק החקירה מקים יסוד סביר לחשדות המיוחסים למבקש ואף למסוכנותו. מסוכנות זו מתגברת נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש "בעבירות המבטאות דפוס עברייני, ובכללן איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש". נמצא, כי בית המשפט המחוזי איזן באופן סביר בין השיקולים השונים אותם יש לבחון במסגרת החלטת מעצר לצורכי חקירה. מכל מקום, בית משפט קמא פעל בגדרו של שיקול הדעת המסור לו על-פי הדין, ואין לומר שנפלה טעות בולטת בהחלטתו או כי יש בה חידוש הלכה. לא מצאתי כי טענות המבקש מקימות עילה להתערבות בהחלטה זו ב"גלגול שלישי". במובחן מערר בזכות בענייני מעצרים, בו לעיתים מפעילה ערכאת הערעור שיקול דעת מחודש ועצמאי ( de novo ), ברי כי השיקולים למתן רשות לערור שונים ואין מקום בנסיבות מקרה זה לבחינת הסוגיה מחדש בערכאה נוספת.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

תשומת לב רשויות החקירה מופנית לאמור בסיפא להחלטתו של בית המשפט המחוזי באשר לקצב התקדמות החקירה המצופה; לאופן ניהול החקירה ולמתן אפשרות למבקש ליצור קשר טלפוני ולקבל פריטים אישיים.