בש"פ 8888/10 ניר חזיזה נ. מדינת ישראל

1.

נאשם אשר נעצר עד לסיום ההליכים מגיש עיון חוזר הנשען על שינוי במארג הראייתי לנוכח התפתחויות בשלב ההוכחות בתיק העיקרי. מי המותב אשר אמור לדון בבקשה זו – המותב השומע את התיק העיקרי או שמא המותב הדן בבקשת המעצר? שאלה זו היא העומדת להכרעה בערר זה.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירת רצח. בית המשפט המחוזי במחוז מרכז הורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים (מ"ת 11479-10-09, החלטת השופטת ז' בוסתן מיום 16.12.2009). העורר הגיש כאמור בקשה לעיון חוזר, לרבות בקשה לקביעת הדיון לפני ההרכב שדן בתיק העיקרי. אב בית הדין של המותב, השופט מ' פינקלשטיין , הורה להעביר את הדיון בבקשה לפני המותב הדן בעניין המעצר.

הסניגור סבור שבכך נפלה שגגה. מסתמך הוא על החלטת בית משפט זה בבש"פ 8090/06 גואטה נ' מדינת ישראל (19.10.2006). צוין הכלל כי אין זה רצוי שהשופט הדן בבקשה בעניין מעצר יישב בדין בהליך גופו, אולם זה אינו כלל בל יעבור, ובנסיבות מסוימות דווקא המותב הדן בתיק העיקרי הוא המתאים לשמוע בקשה בעניין מעצרו או שחרורו של נאשם העומד לדין. לגישת הסניגור, המקרה שלפנינו נופל בגדר החריג, משום שהבקשה לעיון חוזר מבוססת על ראיות שהושמעו במשפט.

3.

ראוי משיקולים מעשיים ועקרוניים שתהא הפרדה בין השופט הדן במעצרו של הנאשם לבין השופט הדן בהליך העיקרי. מלאכת השיפוט בשני המצבים שונה, הן מבחינת מהות ההכרעה ושיקוליה, ואף בדבר החומר הרלוונטי להכרעה. לדוגמא – אין להגיש הרשעות קודמות במסגרת ההליך העיקרי, בעוד הרישום הפלילי עשוי להוות שיקול רלוונטי ביותר בהליך המעצר. האם נכון יהא שהמותב השומע את המשפט יידון גם בבקשת המעצר? לדעתי, התשובה תהא חיובית בכפוף לשני תנאים: האחד – כי הבקשה לעיון חוזר נסובה אך ורק סביב שינוי בתשתית הראייתית. השני - כשבית המשפט השומע את התיק העיקרי מביע נכונות לשמוע את הבקשה. נדמה כי רק במצב זה יש להעביר את הבקשה לדיון בפני המותב היושב בתיק העיקרי.

יש לשאול, מדוע המותב השומע את התיק רשאי לבחור אם לשמוע את בקשת המעצר, אם לאו? השאלה במקומה - שכן כלל מושרש הוא שאין בית המשפט בוחר את התיקים שעליו לשמוע. השופט רשאי להחליט, ואף אינו בעל חורין שלא להחליט בתיקים המוגשים לפניו. עניין זה עדין ביותר. די לשופט במלאכה הקשה של הכרעת הדין לאחר שמיעת ראיות. אין זה רצוי כי ייאלץ לקבוע "הכרעות ביניים" על פני צירו של ההליך. זאת, פרט למקרה הקיצוני של "אין להשיב על האשמה", אשר ממילא מהווה בדיקה משפטית מסוג אחר. רוצה לומר – רצוי כי השופט יימנע ממתן הכרעת ביניים בדבר עוצמתן של הראיות. הרי ממילא יהיה מקום לשקול במסגרת בקשה לעיון חוזר שינוי במשקלן של הראיות לכאורה, בעקבות התפתחות המשפט, רק במקרים חריגים. כפי שנפסק: "כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע בהליך קודם כי קיימות הוכחות לכאורה להרשעת נאשם כנדרש לצורך מעצר, יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן. צריך להתקיים מהפך ראייתי של ממש ... (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל )" (סעיף 7 להחלטת השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (25.3.2003)). נלמד איפוא, כי קיומו של מצב קיצוני כזה אמור להיות ברור אף לשופט שאינו דן בתיק העיקרי. אין בכך, כאמור, לשלול את האפשרות כי שופט הדן בתיק העיקרי יבחר לדון במקרה מסוים בבקשה למעצר. ברם, מכאן ועד להחלטה לחייב שופט הדן בתיק העיקרי לשמוע את בקשת המעצר, רב המרחק ובספק רב התועלת.

4.

סיכומו של דבר, אין כל הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לדון בבקשת המעצר בפני המותב הדן בתיק העיקרי אלא להעביר את העניין ל"שופט המעצרים". הערר נדחה.