בש"פ 8920/06 מג'די טעימה נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי) מיום 30.10.06 בב"ש 21918/06, בגדרה נדחה ערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 29.10.06 ב - מ 3807/06, לפיה ייעצר העורר עד יום 2.11.06 שעה 12:00. לאחר הדיון ביום 1.11.06 הודעתי כי אין בידי להיעתר לערר. הנימוקים ניתנים עתה.

ב.(1) ביום 26.10.06 נעצר העורר בחשד להשתייכות לארגון טרור וקשירת קשר לביצוע פשע על רקע פעילותו בארגון החזית הדמוקרטית. ביום 27.10.06 הוארך מעצרו עד יום 29.10.06.

(2) ביום 29.10.06 פנתה המשיבה לבית משפט השלום בבאר שבע בבקשה להאריך את מעצרו של העורר בשנים עשר יום (מ 3807/06). לאחר שעיין בחומר הראיות שהונח בפניו - זיכרון דברים מחקירתו של העורר ודו"ח חסוי הכולל גם את פעולות החקירה הנדרשות - קבע בית המשפט (השופט אבו טהה), כי קיים חשד סביר הקושר את העורר לעבירות המיוחסות לו. עוד נקבע, כי פעולות החקירה שצוינו מחייבות את המשך מעצרו של העורר. נוכח האמור הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד יום 2.11.06.

(3) על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (ב"ש 21918/06). בערר נטענה על-ידי הסניגור המלומד טענה עקרונית, לפיה ככלל דו"ח סודי שמוגש לבית המשפט אינו משקף את תמונת הראיות המלאה, והוא כולל אך את החומר שרואה המדינה לנכון להציג. נטען, כי במצב דברים זה אין ביכולתו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית כדבעי, והוא עלול להפוך ל'חותמת גומי'. ספציפית נטען, כי המשטרה לא הציגה את הראיה המרכזית הקושרת את העורר למיוחס לו. עוד נטען, כי העורר מצוי במעמד של שבוי מלחמה, ועל כן לא ניתן לחקרו כלל.

(4) ביום 30.10.06 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא אזולאי) את הערר. נקבע, כי לאחר עיון בחומר שהוצג בבית משפט השלום ובחומר נוסף, יש יסוד סביר לחשד שהעורר לא ניתק את קשריו עם ארגון החזית הדמוקרטית; כי הוא פעיל בה; וכי פעילות החזית הדמוקרטית אינה מגבילה את פעולותיה לאלה המאפשרות לחבריה להיחשב כשבויי מלחמה.

(5) כאן המקום לציין, כי נושא החומר החסוי בהקשרו נדון בב"ש 21498/06 אבו שמאלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (ניתנה ב-29.8.06), שם נדרש לכך השופט ואגו וציין:

"איני רואה לאמץ, כבקשת באי כוח העוררים, את הקביעה והגישה הגורפת והנחרצת שכל אימת שמלוא החומר הגולמי אינו מובא ומוגש יחד עם בקשת המעצר, הרי נפל פסול ופגם בהליך, וכגון דא יש לפעול בכל מקרה לנסיבותיו.

- - -

אין ספק, שעל הרשות להיות ערוכה לספק לשופט הבהרות, הסברים, ומסמוך, בלוח זמנים סביר, לפי הנסיבות בכל עת שבית המשפט סבור שלא די בדו"ח החסוי שעל סמכו הוגשה הבקשה, ובכל עת שבית המשפט סבור שיש לעיין בחומר גולמי מסויים הנזכר או הרלוונטי לעניין הדו"ח החסוי.

אינני יכול גם לקבל במלואה את עמדת המדינה ולפיה פרט לדו"ח החסוי, במקרים הרגילים, אין כלל צורך להביא ולהציג בפני בית המשפט חומר גולמי כלשהו, טרם שהדבר נדרש במפורש על ידי השופט, כלומר בשלב שבו המדינה מציגה את בקשתה וטיעוניה.

חלק מאותו חומר גולמי, באופיו, וגם בהיבטו הטכני והצורני, אינו שונה בהרבה מהחומר המקביל בכל חקירה פלילית אחרת, וחלקו בוודאי עשוי לשמש חומר ראיות קביל בהמשך ההליך, ורק לדוגמא אם חוקר שב"כ ערך זכ"ד על חקירה של עצור ובה מסר הנחקר פרטים המאששים את החשד, לא כל שכן, אם נגבתה ממנו הודעה פורמאלית, אזי לא רק שאין מניעה, אלא שדומה שבמקרה הרגיל חובה על הגורם המופיע בדיון המעצר להיות מצוייד מלכתחילה במסמך כזה, שגם הוא בבחינת חומר גולמי במובן שבו אנו עוסקים, ככל שמסמך זה הוא חשוב ומהותי, בין לביסוס הבקשה והחשד, ובין שהוא חומר חשוב או מהותי היכול להטיל ספק או להשליך או אחר על מעורבות אותו עצור או סבירות ואיתנות החשד נגדו.

בכל האמור בחומר גולמי שאינו כזה כפי שתיארתי והדגמתי לעיל, ולאור הטיעונים ששמעתי מפי נציגי המדינה, אני מקבל את עמדתם ונימוקיהם על שום מה אין לחייב את המדינה כי נציגיה יהיו מצויידים בחומר האמור בעת הדיון, לא כל שכן לחייב את אותם נציגים להגיש את החומר באופן יזום ובמצורף לבקשה".

לדברים אלה הצטרף השופט זלוצ'ובר בב"ש 21734/06 (ביום 1.10.06).

ג.(1) בערר דנן לא הועלתה הטענה בדבר מעמדו של העורר, קרי, טענת שבוי המלחמה. בא כוח העורר חזר על הטענה בדבר היקף הביקורת השיפוטית בהליכי מעצר בחשד לעבירות ביטחון: נטען, כי חומר החקירה שהוצג בבתי המשפט הקודמים כלל דו"ח סודי ואת גירסאות העורר בחקירה. לטענת העורר, מטבעו ומטיבו של דו"ח כאמור שאינו מציג תמונה מלאה ושלמה של חומר הראיות המצוי בידי הרשות החוקרת, ולעיתים קרובות חסר הוא פרטים חשובים לביקורת השיפוטית שמקיים בית המשפט על הליכי המעצר. נטען, כי לפחות יש לחייב את המדינה להציג את הידיעה המרכזית המהווה את הבסיס לחשד, שאלמלא כן אין בכוחו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית אמיתית, ושיקול הדעת בדבר היקף הביקורת נמסר לידיה של הרשות החוקרת. לשיטת העורר עולות טענותיו בקנה אחד עם הוראת סעיף 15(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. לבסוף נטענו גם טענות חוקתיות: כי קיומה של ביקורת שיפוטית מצומצמת פוגע בזכות העצור להליך הוגן ובמעמדה של הביקורת השיפוטית; זאת, בניגוד לתכליתו ולהוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

(2) בדיון, שנערך בהסכמה בנסיבות בלא נוכחות העורר, טען בא כוחו המלומד, כי תמצית מעובדת של חומר סודי, שאינה כוללת חומר גולמי, והמובאת מפי "צד מעונין" בדמות רשויות הביטחון והתביעה. אין די בה מבחינת יכולת ההגנה לפעול נאמנה, וסותר הדבר הנחות יסוד של המשפט הפלילי, ובכך גם טמונה פגיעה חוקתית. כאמור, נטען, כי היקף הפגיעה כפול שעה שהמדובר בתיק בטחוני הכולל גם מניעת פגישה עם עורך דין.

(3) בא כוח המדינה ציין כי עקרונית תומכת עתה המדינה בגישת השופט ואגו, המבטאת פרקטיקה שקדמה. עוד הוסיף, כי הצירופים לבקשת המעצר לצרכי חקירה אינם כוללים רק דו"ח סודי תמציתי בלא כל חומר נוסף, אלא מצורף חומר רלבנטי נוסף; ההבחנה אינה בין חומר גולמי לשאינו גולמי, אלא מוצגים בפני בית המשפט פרטים רבים על הנוגע בדבר, וכן זכרונות דברים מהחקירה; בחומר מנויים גם חומרים שאינם ל"טובת המדינה" אלא מסייעים לחשוד, קרי, אין הרשויות בוררות את שנוח להן. לשיטת המדינה אין מקום לשינוע כל החומר לבית המשפט, שהרי מספרי התיקים גדולים (כעת כ-30 בחודש) וחומריהם מרובים. המדינה נכונה לצרף ידיעות "גולמיות" ספציפיות מאוד, אם כאלה ממקדות את החשד. עוד נטען, כי סעיף 15(ב) הנזכר אינו רלבנטי; וכי "חומר חסוי" על פי לשון החוק אינו כולל כל חומר. לבסוף נטען, כי על ההחלטה להתמקד במעצר לצרכי חקירה, שכן שעה שהמדובר במעצר עד תום ההליכים הדבר אולי שונה.

(4) לאחר שמיעת טענותיהם של בעלי הדין שמעתי בהסכמה, במעמד צד אחד, את נציג המדינה ואנשי רשויות הביטחון, הן באשר לתיק הספציפי והן בשאלות הכלליות שעורר בא כוחו של העורר. יצאתי מן ההנחה כי השופט הנדרש לחומר חסוי, קרי, שהחשוד או הנאשם ובא כוחו אינם רואים אותו, האחריות המוטלת עליו כבדה יותר, שכן משמש הוא גם עין ופה לחשוד או לנאשם. החשוד או הנאשם ידו האחת קשורה בניהול מאבקו המשפטי, ומעבר מזה - ידי המדינה קשורות אף הן בתחומים שונים של המאבק בטרור. רואה אני לחזור על דברים שכתבתי בבג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2) 865, 869, שעסק בין השאר בחומר חסוי בהליכי מעצר מינהלי:

"אשר לחומר החסוי ולאי הצגתו לעותר, הנושא רגיש, ידוע ומוכר, ובעייתיותו תקפה בכל מערכות המעצר המינהלי וכן בהפעלת אמצעים ביטחוניים אחרים, וכדברי השופט גרוניס (בעמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון [2] בעמ' 186): 'נראה שלא יהא זה מוגזם לומר כי על העצור לנהל את מאבקו כנגד צו המעצר [המינהלי – א' ר'] כשעיניו מכוסות ואחת מידיו קשורה'. ואולם, התשובה לכך ידועה אף היא (וראו סקירתה בפסק הדין הנזכר): בתנאים של מאבק בטרור, ושעה שמערכת הביטחון פועלת במגבלות החוק כשידיה שלה קשורות בהקשרים שונים מטעמים טובים וראויים של זכויות אדם (ראו דברי הנשיא ברק בבג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל [3], בעמ' 845 על דמוקרטיה וביטחון). חומר חסוי שאינו מוצג לנוגע בדבר הוא כלי שיש בו הכרח בל יגונה. אין לנו ספק שהעותר יודע היטב כי בתנאים המורכבים שבהם פועל שירות הבטחון הכללי אין מנוס מהידרשות לחומר כזה. הדבר מטיל כמובן חובה מיוחדת ומוגברת על גורמי השפיטה במערכת הצבאית, ועל בית משפט זה, כשהדברים עולים בפניו (והם עניין שכמעט בכל יום), לבדוק היטב את אשר לפניהם בשמשם גם כמעין פה למי שהחומר הוחסה בפניו. בנידון דידן, לאחר שעיינו בחומר כאמור, איננו רואים דופי בצו ובהחלטתה של ועדת הערעורים".

כן ראו בג"צ 1546/06 גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם). בענין זכויות דיוניות כמובן אין נפקא מינה במי עסקינן, לרבות החשודים בעבירות "כבדות ביותר ואף בזויות ונתעבות" (בג"צ גזאוי הנזכר).

ד.(1) המסגרת הנורמטיבית היא סעיף 15(א)(2)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, הסעיף אינו מבחין בין חיסוי בטחוני לחיסוי אחר; לפי הסעיף בין יתר הצירופים לבקשת המעצר (ללא הבחנה, כאמור, באשר לטיב התיק) ניתן לכלול "חומר חסוי לעיון בית המשפט בלבד, לרבות החומר החסוי שהוגש בדיונים קודמים של בית המשפט". סעיף 15(ב) מתיר לשופט לדון בבקשה דחופה ללא מלוא המסמכים (ובהם העתקי בקשות מעצר קודמות, ופרוטוקולים של דיוני מעצר קודמים); עניינו בפועל "החלטת גישור", כדי למנוע תקלות, והוא מאפשר איפוא מעצר של 24 שעות בלבד. הסעיף העיקרי שאליו יש להידרש איפוא הוא סעיף 15(א)(2)(ג); לענין חיסוי בכלל ראו ח' זנדברג, "חיסוי ראיות בשלב המעצר לצרכי חקירה", מחקרי משפט טו (תש"ס – 2000), 457. יצוין, כי נושא החומר החסוי אינו נזכר בחוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה), תשס"ו-2006 (להלן הוראת השעה ), אשר הכניס שינויים שבאו להקל על הרשויות במידה מסוימת בחקרן עבירות ביטחון.

(2) כאמור, סעיף 15 לחוק אינו מבחין בין מעצר בעבירות ביטחון ומעצר בעבירות פליליות רגילות. ברם, למעשה קיים הבדל מסוים בין השניים ביחס להיקף החומר החסוי ואופיו, ומכאן גם הצורך בהתייחסות לנושא הבטחוני באופן נפרד. ואף אל לנו לשכוח, כי גם הרשויות העוסקות בכך שונות, ובתחום הבטחוני עוסק בראש וראשונה שירות הביטחון הכללי (ראו בין השאר סעיף 8(א)(3) לחוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב - 2002), הפועל בשיתוף פעולה עם המשטרה והיא המופיעה בהליכים הפליליים, אך אין זהות ביניהם. סעיף 15(א)(1) לחוק קובע את תוכנה של בקשה להארכת מעצר:

(א) בקשת מעצר תוגש בכתב על ידי שוטר ותיתמך בהצהרתו שלאחר אזהרה או בתצהיר;

(1) בבקשה יצויינו -

(א) העובדות המקנות סמכות לבית המשפט;

(ב) תמצית העובדות והמידע שעליהם מבסס המצהיר את בקשת המעצר;

(ג) עילת המעצר;

(ד) פרטים על מעצרים קודמים ועל בקשות מעצר קודמות הנוגעים לאותו ענין והמתייחסים לחשוד, והחלטות בית משפט בהן.

הפרטים המצויינים בבקשה גלויים בפני החשוד ובא כוחו, ומאפשרים לו לטעון כנגד בקשת המעצר. סעיף 15(א)(2) קובע, כאמור, אלו מסמכים יצורפו לבקשה "לבקשה יצורפו - (א) העתקים מבקשות המעצר הקודמות באותו ענין; (ב) הפרוטוקולים של דיוני בית המשפט בבקשות המעצר הקודמות; (ג) חומר חסוי, לעיון בית המשפט בלבד, לרבות החומר החסוי שהוגש בדיונים קודמים של בית המשפט". דהינו, לעיני החשוד גלויה הבקשה הכוללת "תמצית העובדות והמידע שעליהם מבסס המצהיר את בקשת המעצר", והעתקים ופרוטוקולים של בקשות קודמות; מעבר למסמכים אלה, לבית המשפט מוגש גם חומר חסוי.

(3) בניגוד להארכות מעצר בהליכים פליליים רגילים, בהליכים בטחוניים קופצת הרשות ידה בפרטים שהיא מוסרת בבקשת המעצר הגלויה. הנה במקרה שלפנינו, עיון בטופס הבקשה להוצאת צו מעצר (ע/1) מעלה כי במקום המיועד לפירוט "העובדות המהוות בסיס לחשד כנגד החשוד(ים)" נכתב רק "דוח חסוי". בעצם כל שניתן להסיק מבקשת המעצר דהאידנא הוא כי העורר נחשד בהשתייכות לארגון טרור ובקשירת קשר לביצוע פשע - איזה פשע לא פורט. במובן זה שונה בקשת מעצר בהליך פלילי רגיל מבקשת מעצר בהליך בטחוני. ואם כי ראוי לצמצם פער זה למינימום הנדרש, תוך פירוט רחב ככל שניתן, ותוך שבכל מקרה נשקל לגופו אם אין מקום לתאר עובדות מסוימות בגלוי המדובר במקרים רבים בכורח בשל טיב החומר.

(4) יטען הטוען כי החשודים יודעים במה הם חשודים. אף שלא אחת יודע החשוד הרבה יותר מבא כוחו, לא בהכרח הדברים נכונים, ובוודאי מכל מקום לא כבסיס בדיון בזכויות דיוניות - אמירה זו גם אינה מאפשרת התמודדות עם מאפיין נוסף של הליכי מעצר לצרכי חקירה (מעצר ימים) בעבירות ביטחון - מניעת מפגש בין חשוד לעורך דינו, המתאפשר הן בדין הישראלי והן בשטחים, אם החשוד מנוע מפגש. נניח, וכך הם הדברים בלא מעט מקרים, כי החשוד מנוע מפגש. נוצר מצב בו הסניגור מתמודד עם בקשת המעצר רק על סמך טופס הבקשה שכאמור תוכנו דל, ולעיתים - כבמקרה שלפנינו, הוא בעל תוכן מועט ביותר. במציאות מורכבת זו יעילותו של ייצוג משפטי מקצועי אינה רבה, ומסיבה זו עובר נטל נכבד ממלאכת השמירה על הזכויות לידי בית המשפט.

(5) ולבסוף, מאפיין שלישי של הליכי מעצר בעבירות ביטחון מצוי בהוראת השעה המאפשרת הארכה משמעותית של התקופה בה יכול חשוד בעבירת ביטחון להימצא במעצר לצרכי חקירה. ועוד, סעיף 5(1) להוראת השעה קובע הוראה חריגה המאפשרת הארכת מעצר שלא בנוכחות החשוד:

"ציווה בית המשפט, בנוכחות עצור בעבירת ביטחון, על מעצרו לתקופה הקצרה מ-20 ימים, רשאי בית המשפט, שלא בנוכחות העצור, להאריך את מעצרו לתקופה שלא תעלה על יתרת התקופה שנותרה עד תום 20 ימים ממועד הדיון שהתקיים בנוכחותו, אם הוגשה לו בקשה לכך, באישור הגורם המאשר, והוא שוכנע כי הפסקת החקירה עלולה למנוע סיכול של עבירת ביטחון או סיכול של מניעת פגיעה בחיי אדם"

אכן, סעיף 6 להוראת השעה קובע כי "דיון שלא בנוכחות עצור בעבירת ביטחון לפי סעיף 5 יתקיים בנוכחות סניגורו של העצור, ואם אינו מיוצג, ימנה לו השופט סניגור", אך כאמור, נוכח היקפו המצומצם של החומר הגלוי, והאפשרות להאריך את המעצר לצרכי חקירה מעבר למועדים הקבועים בחקירה פלילית רגילה, דומה, שוב, כי הנטל המוטל על בית המשפט רב מהנטל בהליך רגיל. נשוב עתה אפוא לעניין החומר החסוי.

(6) "חומר חסוי" יש לפרש בגדרי השכל הישר. אין כתיב בחוק "החומר החסוי" בה"א היידוע, כלומר, לא כל נייר צריך להיות מצורף או מובא. אמנם, בהקשר הפלילי נהוג על פי רוב, כי החומר הרלבנטי במכלולו מובא לבית המשפט ככל שהדבר אפשרי לוגיסטית; אך ערר זה עוסק במישור הבטחוני, וניתן ללמוד מן הפרקטיקה בהליכים בטחוניים בהם נעשה שימוש בחומר בטחוני חסוי, כמו במעצרים מינהליים ובמניעת פגישה עם עורכי דין, שמובא בהם לעיון בית המשפט גם חומר "גולמי" מסוגים שונים, ולא אכנס להבחנה שבין "גולמי" לשאינו "גולמי", שכן גם ב"גולמיותו" של חומר יתכנו דרגות וסיווגי משנה. במישור הנורמטיבי והמוסרי כאחד, ברור כי נוכח האחריות המיוחדת המוטלת על השופט או השופטת כאמור, כיוון שהם בלבד שותפים לחומר שמציגות הרשויות, עליהם להשתכנע כי לעיניהם מלוא התמונה. ראו בהקשרים אחרים, לא כולם בתחום הבטחוני אך העוסקים כולם בחומר חסוי, ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, 463 (השופט – כתארו אז – חשין); עמ"מ 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"ב 1621/06 שבלי נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם). דברים אלה מצויים בתחום הבסיסי של זכויות האדם המוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. כדברי השופט חשין בפרשת מאזריב שם,

בכגון דא יהא בית המשפט "סניגור-ממונה-לשעה – סניגור שהוא בית משפט"; ראו גם בש"פ 10879/05 אלעביד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). השאלה היא של הגינות ושכל ישר, והתוצאה נתונה כמובן לביקורת שיפוטית.

(7) לדידי, היטב עשו רשויות הביטחון בכך שפיתחו מתכונת בסיסית קבועה ביסודה להצגת החומר החסוי, באופן המשרטט תמונה מגוונת ומשמעותית, אם גם תמציתית, של המידע; המתכונת שבה עיינתי בתיק דנא, והמשמשת, כנמסר גם בתיקים אחרים, כשלעצמה רצינית ומועילה. לכך אוסיף, כי הואיל והרשות הבטחונית מודעת למצב הבסיסי שבו נתון החשוד - ועמו בית המשפט - במעמד צד אחד, הנה כשם שאין מקום לחייב הבאתו של כל החומר הגולמי כולו בכל תיק לבית המשפט, כך אין מקום להימנעות מהבאת פריטים עיקריים ומשמעותיים מתוכו, המהווים עיקר החשד, ככל שהדבר ניתן. מלבד הדברים הנכוחים, בכל הכבוד, שכתב השופט ואגו באשר לזכרונות דברים בענין אמרות החשוד או הודעה "פורמלית" שלו, המקובלים עתה על המדינה כחלק מן החומר המובא, הנה ככל שיש בידי הרשות חומרים חסויים בעלי משמעות בולטת ומשקל רב בגיבושה של תמונת החשד, עליה להביאם מראש לעיון בית המשפט. כמובן, בידי השופט לפנות ולבקש השלמות, ואלה ייענו. סבורני כי בדיון שבפני, ובעקבות שיג ושיח, גם האמור ביסודו היה מקובל על רשויות הביטחון, וכמובן שיקול הדעת יופעל בכל מקרה לגופו.

(8) בסופו של יום, יש לזכור, איננו עוסקים בתיק זה בקשר לחומר החסוי בשאלה של מתח בין זכויות לביטחון, שהוא מתח מוכר מקדמת דנא (ראו רשימותי "על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ומערכת הבטחון", עיוני משפט (תשנ"ח) כ"א, 21 (מופיעה גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט, 225); וכן "בטחון ומשפט: מגמות" הפרקליט

מ"ד (1999), נתיבי ממשל ומשפט, 263), אלא ברמה נמוכה בהרבה של מתח – בין זכויות לבין יעילות ומשאבים. הרי אין טענה שבית המשפט אינו יכול לראות כל חומר רלבנטי, אלא שאין מקום לחייב הבאת כולו לבית המשפט; בנסיבות אלה יש לנקוט בדרך שהותוותה מעלה.

(9) האמור עניינו מעצר לצרכי חקירה, ואיני עוסק בתיק זה במעצר עד תום ההליכים, המעלה סוגיות נוספות.

(10) באשר למקרה הספציפי, כאמור עיינתי בחומר החסוי, וסבורני כי לא נפגעו זכויות העורר בדרך שננקטה, ולכן הודעתי ביום הדיון שלא אוכל להיעתר לערר, ואלה כאמור הנימוקים.