בש"פ 8932/14 חיים עזרה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) מיום 16.12.2014 במ"ת 8777-12-14, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

נגד העורר הוגש ביום 4.12.2014 כתב אישום המייחס לו עבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

על פי הנטען בכתב האישום, כשבוע עובר ליום 14.7.2014 פנה אל העורר אדם בשם ברוך ניסנוב (להלן: ברוך ) וביקש ממנו להצית דירה ברחוב הסנהדרין בירושלים (להלן: הדירה ) בתמורה לכ-4000 ₪. הזמנת ההצתה באה על רקע סכסוך ארוך שנים על הבעלות בדירה, שהתגלע בין ברוך למתלונן. ביום 14.7.2014 הוסע העורר על ידי דוד ניסנוב, אחיו ושותפו העסקי של ברוך (להלן: דוד ), אל הדירה, כאשר בדרך דוד מסר כסף לעורר, באמצעותו רכש העורר בנזין. העורר נכנס לדירה, שפך את הבנזין והצית אותו במספר מוקדים, לאחר מכן קפץ מן המרפסת חזרה לרחוב ונסע במונית אל ביתו.

כתוצאה ממעשיו של העורר נשרפו בדירה מספר דלתות ומשקופים. בכך, על פי הנטען בכתב האישום, שלח הנאשם אש במזיד בדבר לא לו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), עבירה המקימה אף עילת מעצר סטטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

ביום 4.12.2014 הורה בית משפט קמא על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, לאחר שהלה לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר.

4.

ביום 15.12.2014 הוגש לבית משפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של העורר אשר הצביע מחד גיסא על עברו הפלילי המכביד והתמכרותו לסמים, ומאידך גיסא על השתלבותו בתהליך טיפולי והימנעותו משימוש בסמים בעת האחרונה. שירות המבחן העריך כי רמת הסיכון הנשקפת מהעורר הינה בינונית בלבד, אולם בהיעדר מסגרת שיקומית וטיפולית, רמת הסיכון גבוהה נוכח הרקע ההתמכרותי והעברייני. בהמשך הוגש תסקיר משלים בו נמסר כי ניתן לקלוט את העורר לטיפול מידי במרכז הגמילה "הדרך" (להלן: מרכז הגמילה ). על כן, שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר במרכז הגמילה על פי תנאי המקום, תוך פיקוח מעצר של שירות המבחן, למשך 6 חודשים. נספר לקורא כבר כעת, כי בעת שהעורר נעצר ביום 10.12.2014, הוא כבר שהה החל מחודש אוקטובר במרכז הגמילה, לאחר שעבר את שלב האשפוזית.

5.

בהחלטתו מיום 16.12.2014, קבע בית משפט קמא כי במקרה זה לא התקיימו שלושת התנאים להליך גמילה כחלופת מעצר שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה ), בין היתר מפני שמרכז הגמילה איננו פועל כמוסד סגור, ומפני שהליך הגמילה בו החל בו העורר נבע בעקבות הליך פלילי מקביל המתנהל נגדו בבית משפט השלום באילת, ולא "על דף חלק". כמו כן, הצביע בית משפט קמא על מסוכנותו הגבוהה של העורר המשתקפת ממעשיו ומעברו הפלילי המכביד. על כן, דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על כך נסב הערר שבפניי.

6.

העבירה המיוחסת לעורר היא חמורה. הפסיקה החמירה לאחרונה בעבירות הצתה, ואין צורך להכביר מילים על הסכנה היתרה בהצתת דירה בבניין מגורים. לכך יש להוסיף כי כנגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה של שנה בגין כל עבירת אלימות, ועבירת הצתה נחשבת כעבירת אלימות (ע"פ 2944/07 פלוני נ' מדינת ישראל (17.9.2007)).

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום באילת בגין עבירה של גניבה. בדיון שהתקיים ביום 22.1.2014 בבית משפט השלום באילת, ביקש העורר לצרף מספר תיקים נוספים, רובם על החזקת סמים לצריכה עצמית ואחד בגין תקיפה. העורר הודה בכל התיקים והטיעון לעונש נדחה ליום 18.6.2014. לאחר מכן נדחה הדיון מספר פעמים, לאחר שהעורר הצהיר על רצונו להשתלב במרכז הגמילה, תוך ליווי של שירות המבחן. העבירה מושא דיוננו בוצעה בחודש יולי והעורר נעצר רק בחודש דצמבר, לאחר שזוהתה טביעת אצבע שלו בזירה. ביני לביני, העורר פנה למרכז הגמילה, החל ביום 5.10.2014 בשלב האישפוזית, וביום 26.10.2014 החל להשתלב במרכז הגמילה. אלא שבחודש דצמבר, כאשר נתגלתה מעורבותו בהצתה, הוא נעצר וההליך הטיפולי נקטע.

7.

החריג הראשון והעיקרי עליו עמדתי בעניין סוויסה ( שם ,

פסקה 7) הוא מקום בו הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר. לכאורה, חריג זה מתקיים במקרה דנן, שהרי העורר החל בגמילה עוד לפני מעצרו. עם זאת, צדק בית משפט קמא כי הליך הגמילה של העורר לא נעשה "על דף חלק" אלא עודנו ממתין לגזר דינו בבית משפט השלום באילת. ניתן אפוא לומר כי החריג הראשון נתקיים בעורר באופן חלקי בלבד.

למרות זאת, אני סבור כי ניתן לאפשר לעורר להמשיך במסלול הגמילה בו החל עוד קודם למעצרו, לאור פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה. כפי שנאמר בעניין סוויסה , לצורך בחינת הפוטנציאל, לא סגי בהצהרות הנאשם, אף לא בשכנוע העצמי שלו, ויש לבחון את כלל הנסיבות.

8.

הקשר בין העבירה שביצע העורר לבין התמכרותו לסמים הוא ברור. העורר פעל תמורת סכום כסף בו השתמש לרכישת סמים, מבלי שהייתה לו כל מעורבות בסכסוך בין ברוך לבין המתלונן. מיד בפתח חקירתו הראשונה, התוודה העורר על חלקו, חשף כי ברוך הוא שעמד מאחורי מעשיו כמי שניצל אותו בשל התמכרותו לסמים, וכלשונו "ראה שאני במצב שמשתמש וצריך כסף [...] בגלל המצב שלי הסכמתי כי הייתי משתמש". בתשובה לשאלת החוקר השיב העורר כי בכסף שקיבל קנה סמים ו"אני מקווה שלא ייהרס לי הטיפול שבחרתי על דעת עצמי לעשות גמילה מסמים ומקווה בגלל שהייתי ישר עם עצמי שיתחשבו בי ולא אפול עוד פעם לסמים". ואכן, על אף שהייתו במעצר במסגרת ההליך דכאן, העורר נותר "נקי" ועודנו מצפה לשוב למרכז הגמילה.

העורר הוא בן 42, ולאחרונה נעשה סב לנכד. מאחורי העורר עבר פלילי על רקע התמכרותו לסמים והוא ריצה כבר ארבעה מאסרים. לאורך מסלול חייו הבוגרים היו לעורר שבע שנים "נקיות" עד שבשנת 2012 חזר להשתמש בסמים, ומכאן הדרך להסתבכות בפלילי הייתה מהירה וקצרה. לעיתים, וכפי שנאמר בעניין סוויסה , "דווקא אצל המכורים המבוגרים, אלו שהגיעו לשאול תחתיות, גדלים סיכויי הגמילה, לאחר ש'עייפו' כבר מדרך חייהם והגיעו לבשלות המאפשרת להם קבלת טיפול ושיקום". זו הייתה התרשמותי מהעורר באולם בית המשפט, וכך התרשם שירות המבחן האמון על כגון דא. כפי שציין שירות המבחן בתסקירו, כניסתו של העורר לתהליך הטיפולי במרכז הגמילה ביטאה נכונות ומחוייבות לתהליך, וגורמי הטיפול במרכז הגמילה דיווחו כי העורר הצליח להשתלב באופן חיובי בשלב הראשוני בו נמצא והביע את תסכולו ואכזבתו על קטיעת התהליך עקב מעצרו.

מרכז גמילה אינו חלופה הרמטית, ומטופל יכול לעזוב את כתלי המרכז על דעת עצמו. עם זאת, וככל שייחלשו כוחותיו של העורר והוא ייפלט מהליך הגמילה, הרי שיהיה על כך דיווח מיידי של המרכז, ויש להניח כי העורר, המוכר היטב למשטרה, לא ירחיק לכת. מכל מקום, ברור לעורר כי לעזיבתו את המרכז מבלי לחזור ולהסגיר עצמו למשטרה תהיינה השלכות קשות על עניינו.

9.

המקרה דנן אך מוכיח כי מעצר הוא עניין ל"תפירה ידנית", אין מקרה דומה למשנהו ואין עצור דומה לחברו, וכפי שנאמר בעניין סוויסה "כל נאשם הוא עולם בפני עצמו, כל נאשם ונסיבותיו האישיות, כל נאשם על השלכות המעצר לגביו, וכל עבירה ונסיבותיה, ולבית המשפט מרווח תמרון בין המעשה לבין העושה".

לסופו של יום ולא בלי התלבטות, לאחר ששמעתי גם את דברי העורר עצמו, ולאחר שנתתי משקל נכבד לעובדה שהעורר "נשלף" ממרכז הגמילה כחודש לאחר שסיים את שלב האישפוזית – החלטתי ליתן לעורר הזדמנות לחזור אל הליך הגמילה בו החל טרם מעצרו. מובהר לעורר, כי גם אם יצליח בהליך הגמילה, אל לו לפתח ציפיות לגבי העונש שיושת עליו, אם כי הצלחתו בגמילה עשויה להוות שיקול בענישה.

10.

אשר על כן, אני מקבל את הערר, במובן זה שיתאפשר לעורר לחזור למרכז הגמילה "הדרך". העברתו של העורר ממעצר למרכז הגמילה תיעשה בליווי של מי מאנשי המרכז בהעברה מ"דלת לדלת". על המרכז לדווח למשטרה באופן מיידי על עזיבתו של העורר את המרכז.