בש"פ 8965/11 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.11.11 (כבוד השופט מ' בר-עם) הקובעת כי לא יחול שינוי בתנאי שחרורם של העוררים, בניגוד לבקשתם כי תתאפשר יציאתם ממעצר הבית בו הם נתונים לצורכי עבודה.

1.

ביום 28.9.11 הוגש נגד העוררים כתב אישום המייחס להם עבירות של שוד; פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין, איומים ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום, ביום 24.9.11 ניגשו העוררים אל המתלונן, קטין יליד שנת 1996, ובאיומי סכין דרשו את הטלפון הסלולארי שברשותו. כתוצאה מאיומי הסכין נגרמה למתלונן שריטה בצווארו. לאחר מכן, הכו העוררים את המתלונן באגרופים, בעטו בו ואיימו עליו שלא יספר לאיש על מעשיהם. במועד ביצוע העבירות היו העוררים קטינים – העורר 1 בן 17 וחודשיים והעורר 2 בן 17 ו-11 חודשים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. על פי החלטת בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (כבוד השופט מ' בר-עם) שוחררו העוררים למעצר בית בבית הוריהם, תוך שהופקדו ערבויות צד ג' להבטחת תנאי שחרורם. על החלטה זאת הגישה המשיבה ערר לבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 12.10.11 קבע כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין ש"מן הראוי כי תנאי השחרור לפיו ישהו המשיבים בבית יהיה בלתי מסויג – למעט מקרי חרום" וכן כי יש למנות מפקחים נוספים שיפקחו על העוררים במסגרת מעצר הבית בו הם שוהים. בהתאם להחלטה זו מונה לכל אחד מן העוררים מפקח נוסף, והם שוחררו למעצר בית מלא.

3.

בהחלטתו מיום 3.11.11 דן בית המשפט בבקשת העוררים לשינוי תנאי שחרורם ממעצר בית, לאחר ששירות המבחן הגיש תסקיר מעצר משלים בעניינם.

בתסקיר המשלים לגבי העורר 1 התרשם שירות המבחן כי הוא והוריו נכונים להירתם להליך השיקומי והמליץ לאפשר לו לצאת את הבית לצורך הטיפול. כן המליץ שירות המבחן כי תינתן לעורר 1 האפשרות לצאת לעבוד, נוכח הרצון שהוא הביע לחזור למסלול חייו. אף בעניינו של העורר 2 התרשם שירות המבחן כי הוא מעוניין לשקם עצמו על מנת להמשיך בחיים נורמטיביים. שירות המבחן המליץ על המשך שילובו של העורר 2 בתוכנית טיפולית וכן על שילובו בעבודה, תחת פיקוח של המפקחים.

לאחר שבחן את התסקירים המשלימים, התיר בית המשפט המחוזי לעוררים להגיע לשיחות ולמפגשים טיפוליים על פי התוכנית שייקבע שירות המבחן, וזאת בלוויי המפקחים. עם זאת, נדחתה בקשת העוררים לאפשר להם לצאת לעבודה.

4.

באי-כוח העוררים טענו כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא אימץ את המלצת שירות המבחן בעניין יציאת העוררים לעבודה. לטענתם, תסקירי המעצר המשלימים התקבלו לאחר בדיקה יסודית, מקצועית וממושכת של העוררים ונסיבותיהם, ותוך שניתנה הדעת לצורך לפקח על העוררים. הסנגורים סברו כי משהומלץ בתסקירים שהיציאה לעבודה תעשה בליווי המפקחים, ובשים לב להיעדר עבר פלילי ולעמידת העוררים בתנאי השחרור שנקבעו, היה מקום כי בית המשפט המחוזי יאמץ את המלצת שירות המבחן ויתיר את יציאתם של העוררים לעבודה. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת גם במפקחים עצמם שלא יכולים לצאת לעבוד לפרנסתם, בשל חובתם לפקח על העוררים במסגרת מעצר הבית.

בדיון שנערך בפני הוסיף סנגורו של העורר 1 כי מצבה הכלכלי של המשפחה קשה משום שההורים נאלצו להפסיק לעבוד על מנת למלא את תפקידם כמפקחים. עוד טען הסנגור כי נמצא אדם בעל מרכול אשר הסכים להעסיק הן את העורר 1, הן את אביו המפקח עליו.

סנגורו של העורר 2 טען במהלך הדיון כי האינטרס הציבורי מחייב לאפשר לעורר 2 לצאת ולעבוד, שהרי מצב בו העורר 2 יושב בביתו בחוסר מעש אינו מועיל ואינו מקדם את האינטרס הציבורי. גם סנגורו של העורר 2 הרחיב על מצבה הכלכלי של המשפחה ועל כך שאמו של העורר 2, אם חד-הורית, נאלצה להפסיק את עבודתה בשל הפיקוח על בנה.

5.

המשיבה טענה מנגד כי יש לדחות את הבקשה. לעמדתה, ממועד החלטתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין, שניתנה ביום 12.10.11, לא חל כל שינוי מהותי המצדיק סטייה מההחלטה לפיה על העוררים לשהות במעצר בית הרמטי. המשיבה הדגישה את חומרת העבירות המיוחסות לעוררים ונסיבות ביצוען, המעידות על המסוכנות הנשקפת מהם למתלונן שזהותו ידועה לעוררים ולציבור בכללותו. בנסיבות אלה סברה המשיבה כי האינטרס הציבורי ייפגע לו יתקבל הערר. אשר למצבם הכלכלי של המפקחים, המשיבה טענה כי מונו מפקחים נוספים שיכולים אף הם לעזור בפיקוח, כך שההורים יכולים לצאת את הבית בחלונות זמן מסוימים ולעבוד לפרנסתם.

6.

לא מצאתי כי הבשילו התנאים לאפשר לעוררים לצאת ממסגרת מעצר הבית בה הם נתונים לצורכי עבודה. לפני חודשיים בלבד קבע המשנה לנשיאה א' ריבלין כי ראוי שמעצר הבית בו נתונים העוררים יהיה בלתי מסויג, ולשם כך הורה למנות מפקח נוסף לכל אחד מהם אשר יבטיח את מטרות קיום חלופת המעצר. בנסיבות בהן לא נתגלו עובדות חדשות, לא חלף זמן ניכר מעת מתן החלטה זו ולא חל שינוי מהותי המצדיק עיון מחדש בה, מלבד קבלת תסקיר המעצר המשלים שלא מהווה שינוי נסיבות כאמור, אני סבורה כי מתן אפשרות לעוררים לצאת מביתם לצורכי עבודה יש בה כדי לפגום בתכלית חלופת המעצר שנקבעה בעניינם. בכתב האישום מיוחס לעוררים ביצוע מעשה חמור ביותר, המעיד על המסוכנות הנשקפת מהם לציבור בכללותו ואף למתלונן באופן ספציפי. יתרה מכך, בענייננו קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט, נוכח העובדה שהמתלונן מתגורר ביישוב בו מתגוררים העוררים ועדותו טרם נשמעה בבית המשפט. בעניין זה אוסיף כי לא מצאתי שיש בהצעת העבודה הקונקרטית שהוצעה לגבי העורר 1 כדי לאיין את מסוכנתו, בשים לב לאופי העבודה במרכול גדול ולהיעדר יכולת פיקוח אפקטיבית במסגרת זאת. לגבי העורר 2 כלל לא הוצעה הצעת עבודה קונקרטית, ובמהלך הדיון עלה ספק באשר ליכולתה של המפקחת ללוותו לעבודה במידה ויתקבל הערר. אשר לטענה כי היעדר האפשרות לצאת את הבית פוגעת מבחינה כלכלית גם בהוריהם של העוררים המפקחים עליהם, מקובלת עליי טענת המשיבה כי המפקחים הנוספים שמונו יכולים לפקח על קיום תנאי מעצר הבית בשעה שההורים עובדים לפרנסת המשפחה.

אכן, יש חשיבות להשתלבות נאשם במעגל העבודה והתעסוקה, ובלבד שלא יהיה בכך פגיעה באינטרס ציבורי סותר, דוגמת סיכון לציבור או חשש לשיבוש הליכי משפט (בש"פ 2857/06 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.4.06); בש"פ 1565/07 אלוקיל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 27.2.07)). עם זאת, במקרה דנן לא שוכנעתי כי בשלב זה ניתן לאפשר לעוררים לצאת למסגרת תעסוקתית, גם לא בליווי המפקחים, ומבלי שהדבר יעורר פגיעה באינטרס הציבורי או חשש לשיבוש הליכי משפט. מעצר הבית והתנאים המגבילים המתווספים אליו לעולם לא יהוו חלופת מעצר הרמטית, שהרי תמיד קיים חשש ברמה זו או אחרת להפרתם. למעשה של דבר, שחרור נאשם לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מושתת לעולם על האמון שנותן בית המשפט בנאשם שלא ינצל את שחרורו לחלופת מעצר. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' זמיר:

"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית - המשפט רוחש לנאשם. שהרי, אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, בדבר הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף - על - פי - כן, בית - המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט" (בש"פ 570/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)).

עם זאת, ככל שעובר הזמן והאמון אינו מופר, החשש מפני הפרה קטן, והאמון שבית המשפט יכול ליתן בנאשם שלא ינצל את השחרור על מנת לעבור עבירה גובר. בענייננו, השתכנע בית המשפט המחוזי כי ניתן לסמוך על העוררים ולשחררם למעצר בית. עם זאת, אני סבורה כי טרם חלף די זמן שיש בו כדי להעיד שאפשר לתת בעוררים אמון רב מכפי שניתן במובן זה שתתאפשר הקלה בתנאי מעצר בית בו הם נתונים.

נוכח האמור הערר נדחה.