בש"פ 8978/10 מוסטפא אבו רומי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (מ"ת 15863-11-09, 2.12.2010, השופט א' טובי ) שלא להיעתר לבקשת העוררים לעיון חוזר בדבר מעצרם עד לסיום ההליכים על רקע החלטת בית משפט זה להאריך את מעצרם ב-90 יום מתאריך 12.10.2010 (בש"פ 6947/10, השופטת א' חיות ). העילה לעיון חוזר הינה שבמהלך תקופת ההארכה, שטרם נסתיימה, בוטלו מספר דיונים עקב שביתת הפרקליטות. נכון למתן ההחלטה בבית המשפט המחוזי (2.12.2010) בוטלו שתי ישיבות שנקבעו לתאריכים 16.11.2010 ו-28.11.2010. הסנגורית הדגישה כי נקבעו מועדים לשמיעת הדיון בימים 20.12.2010, 22.12.2010 ו-27.12.2010, וככל הנראה סבורה היא כי גם דיונים אלה לא יתקיימו על רקע השביתה.

2.

נגד העוררים ואחרים הוגש כתב אישום המייחס לעורר 1 עבירות של הריגה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות ומייחס לעורר 2 עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט.

בהחלטה הראשונה להארכת מעצרם של העוררים ב-90 יום לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: " חוק המעצרים "),אשר ניתנה בחודש אוגוסט 2010 צויין: "לגבי המשיב 3 (העורר 1) , המסוכנות נובעת מעצם המעשה, בו קופחו חיי אדם, ועל כן לעת הזאת איני רואה מקום להידרש לחלופה. אשר למשיב 4 (העורר 2) , שאינו מואשם בהריגה, שקלתי אם להידרש עתה לתסקיר נוסף, אך הגעתי לכלל מסקנה כי טרם באה נקודת האיזון, כיון שגם אם לא הואשם בהריגה, הואשם בחבלה חמורה ובתקיפה (מסוכנות), וכן בשיבוש ואף ניסה להימלט, והרי הן עילות המעצר" (בש"פ 5784/10 מיום 12.8.2010, השופט א' רובינשטיין ).

כמובן, החלטת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הרלוונטית יותר להחלטה זו, הינה ההחלטה שניתנה בחודש אוקטובר 2010, בעטייה הוגשה בקשה לעיון חוזר מושא הערר. השופטת א' חיות ציינה כי עד למועד מתן החלטתה – 12.10.2010 – חלה התקדמות משמעותית בשמיעת המשפט. הודגשה המסוכנות העולה ממעשי העוררים על פי נסיבות המקרה. בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר, לא מצא בית המשפט המחוזי כי ביטול הדיונים מהווה שינוי נסיבות המצדיק את שחרור העוררים.

3.

ביטולם של דיוני הוכחות רלוונטי לשאלה האם ראוי שהעוררים ימשיכו לשהות במעצר במהלך משפטם. האמור נכון במיוחד מצב בו הסיבה לדחיית הדיון אינה נובעת מבקשת הסנגוריה או בשל מחדל מטעמה. מול ביטול הדיונים ניצבות עילות המעצר של העוררים, לרבות מסוכנותם הלכאורית. יתר על כן, אף במסגרת השיקול של השתלשלות ההליכים, יש לקחת בחשבון את אי הבהירות באשר לקצב המשך המשפט – למשל, האם יתקיים דיון ב-27.12.2010? ומתי ולאיזה מועדים יקבעו תאריכים נוספים?

שיקול נוסף רב השפעה הוא המסגרת הדיונית. עסקינן בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי, הדוחה בקשה לעיון חוזר על רקע החלטת בית המשפט העליון להאריך את מעצרם של העוררים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. אמנם נכון הוא, כי בית המשפט העליון דן בערר הנדון כפי שהוא דן בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. ברם, יש שוני בין בקשה שמלכתחילה הינה בסמכותו הבלעדית של בית משפט זה, לבין ביקורת ערעורית על החלטה של בית המשפט המחוזי ביחס להחלטת בית משפט זה להאריך את המעצר בתשעים יום מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים. אין הדבר אומר כי בית המשפט המחוזי אינו רשאי להורות על שחרור נאשם במסגרת בקשה לעיון חוזר לאחר שניתנה החלטה על ידי בית המשפט העליון להאריך את מעצרו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. אולם, יש להבחין בין שני מצבים. האחד - מצב בו נדרש בית המשפט המחוזי לבחון במסגרת בקשה לעיון חוזר על רקע החלטת בית המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נושא שעמד בליבת ההחלטה להורות על מעצר הנאשם עד לסיום ההליכים וש"מתייצב" כנתון לפתחו של בית המשפט העליון בדיון בבקשה להאריך את המעצר לפי סעיף 62. דוגמא לכך היא טענה בדבר שינוי המארג הראייתי. במצב זה נכון, וייתכן אף רצוי, כי הדבר ייבדק במסגרת עיון חוזר על ידי בית המשפט שהחליט על מעצר הנאשם עד לתום ההליכים. האחר – מצב לפיו על בית המשפט לשקול, במסגרת בקשה לעיון חוזר, נתון שעמד בליבת החלטת בית המשפט העליון להאריך את מועד המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. דוגמא לכך - טענה שבמהלך תקופת ההארכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, המשפט לא התקדם משום שבוטלו דיוני הוכחות – כפי שהתרחש כאן. במצב מעין זה, הגם שמוסמך בית המשפט הדן בבקשה לעיון חוזר להורות על שחרורו של נאשם, נראה כי מידת ההתערבות עשויה להיות מצומצמת יותר מהמצב הראשון. הטעם לדבר - העובדה שבית המשפט העליון הביע את דעתו בנושא שנדון בליבת החלטתו.

לסיכום, יש לבדוק מה העילה לבקשה לעיון חוזר. האם מדובר בנושא שמצוי במגרש הטבעי של בית המשפט הדן במעצר, או במגרשו הטבעי של בית המשפט העליון, במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים. "מגרש טבעי" מוגדר בהקשר זה על פי החלוקה בין השיקולים שעומדים ביסוד הבקשה להורות על מעצר עד לסיום ההליכים לבין השיקולים העומדים ביסוד הבקשה להאריך את המעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים. ככל שהתשובה נושקת לאפשרות האחרונה, שיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשה לעיון חוזר מוגבל יותר. התוצאה היא שגם שיקול הדעת של ערכאת הערר יהיה מוגבל יותר במצב השני. זאת, אפילו אם ערכאה זו תהא בית המשפט העליון.

4.

קביעה ששיקול הדעת מוגבל, מזמינה את השאלה, מה יש לשקול? ניתן להציע שלושה כלי עזר: הראשון - מה הייתה עמדת בית המשפט העליון בהחלטתו להאריך את המעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים, ביחס לנתון שבגינו הוגשה הבקשה לעיון חוזר?; השני – מהי מידת השינוי בנסיבות ממועד החלטת בית המשפט העליון?; השלישי – מהי נקודת הזמן בה הוגשה הבקשה לעיון חוזר במסגרת תקופת ההארכה שניתנה על ידי בית המשפט העליון?

ומן הכלל אל הפרט. באשר לכלי העזר הראשון, נקבע בהחלטת בית המשפט העליון שניתנה על ידי השופטת א' חיות , כי חלה התקדמות משמעותית בשמיעת המשפט. יש לכך משקל רב בבוא בית המשפט המחוזי לדון בעיון חוזר, נוכח ביטולם של שני דיוני הוכחות. בית המשפט העליון אף התייחס לעילות המעצר - המסוכנות הרבה הנשקפת לכאורה ממעשיהם של העוררים על רקע האמור בתסקירי שירות המבחן, חשש להתחמקות מהליכי שפיטה וחשש ממשי לשיבוש מהלכי המשפט. באשר לכלי העזר השני, מידת השינוי שחלה הינה ביטולם של שני דיוני הוכחות. לכן, גם אם הקביעה בדבר התקדמות משמעותית בשמיעת המשפט איבדה מעוצמתה בשל ביטולם של דיוני הוכחות, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שאין בנתון האחרון להצדיק את שחרורם של העוררים. זאת, גם בהתחשב בכך שבמועד מתן החלטת בית המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, שביתת הפרקליטות לא נצפתה באופק. באשר לכלי העזר השלישי – במקרה דנא, העניין מורכב ברובד העובדתי. מצד אחד, טוענת הסנגוריה שהואיל ונקבעו שלושה דיוני הוכחות בעשרת הימים האחרונים של חודש דצמבר 2010, והשביתה טרם נסתיימה, סביר להניח כי גם דיונים אלה יתבטלו. אם הדבר נכון, התוצאה היא שיתבטלו חמישה דיוני הוכחות. יצויין כי במועד מתן החלטת בית המשפט המחוזי – 2.12.2010, לא ניתן היה להעריך כיצד תתפתח השביתה, אך כאמור, נכון למועד הדיון בערר, התייחסה הסנגורית לכך שהשביתה טרם נסתיימה. מצב זה, משליך על כלי העזר השלישי הצופה לא רק פני עבר אלא גם פני עתיד.

5.

על מנת להבהיר את העניין מצאתי לנכון להתייחס לביטולם של דיוני הוכחות בעניינם של נאשמים המצויים במעצר בשל שביתת הפרקליטות ולהעיר שתי הערות. ההערה הראשונה

הינה, כי הטענה של נאשם השרוי במעצר, לפיה יש להתייחס לביטולם של דיוני הוכחות בשל שביתת הפרקליטות כפגיעה בזכויותיו, הינה טענה לגיטימית. המשקל שיש ליתן לאותה פגיעה, תלוי בנסיבות המקרה. אמנם, אין לשכוח את השיקול שעומד מנגד. הוא האינטרס הציבורי. המעצר לא נועד להעניש, לא לצורך מתן ביטוי לחומרת העבירה, אלא על מנת להגן על הציבור. בבוא בית המשפט לשקול טענת נאשם לפגיעה בו עקב ביטולם של דיונים, עליו גם לשקול את הפגיעה באינטרס הציבור אם ישוחרר הנאשם. במובן זה, קיימים שלושה צדדים בנוסחא – הנאשם שנפגע מביטול הדיונים בעניינו בעוד הוא במעצר, התביעה שלא התייצבה לדיון, והאינטרס הציבורי להגנה גם מפני נאשם העומד למשפט ודינו טרם הוכרע, אשר לימינו עומדת חזקת החפות. כאמור, האיזון בין השיקולים יתבצע בהתאם לנסיבות המקרה, תוך התחשבות במלוא התמונה, לרבות עמדת המחוקק העולה מסעיף 62 לחוק המעצרים.

ההערה השניה היא ששביתת הפרקליטות הינה נתון עובדתי לא נודע, אך בעל זמן מוגבל. לא ניתן לדעת היום מתי תסתיים השביתה, ובתקופה שלאחר מכן מתי ייקבעו הדיונים שהתבטלו. קבלת תשובה לשאלות אלו חשובה עד מאוד כדי לגבש החלטה בדבר המשך מעצרו של נאשם מסויים. לשון אחר, הנתון הוא נתון משתנה שניתן לתקנו במידה זו או אחרת. המשמעות היא שמוטב שבית המשפט ייקבל מידע בדבר מועדים עתידיים שיקבעו, טרם יחליט בבקשה לעצור או לשחרר ממעצר עקב אי התקדמות המשפט. אין זה אומר שתמיד ניתן להמתין לקבלת המידע, אך מוטב אם ניתן לתת החלטה מושכלת.

ההערה השניה משתלבת כמובן עם כלי העזר השלישי - מהי נקודת הזמן בה הוגשה הבקשה לעיון חוזר במסגרת תקופת ההארכה שניתנה על ידי בית המשפט העליון? בענייננו, בשל ההתפתחות הדינאמית של ביטול הדיונים, יש גם לבחון מהי נקודת הזמן של מתן ההחלטה, הן של בית המשפט המחוזי והן של בית המשפט העליון. באשר להחלטת בית המשפט המחוזי, כאמור במועד מתן החלטתו בוטלו שני דיוני הוכחות, ובאיזון הכולל, לרבות הקביעה בהחלטת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים לפיה חלה התקדמות משמעותית בשמיעת המשפט, לא נפלה כל טעות בהחלטה אליה הגיע לדחות את בקשת העיון החוזר.

באשר למועד הדיון בערר הנדון - תקופת ההארכה של תשעים יום לפי סעיף 62 לחוק המעצרים אמורה להסתיים בעוד כשלושה שבועות. מצד אחד, המדובר במועד קרוב יחסית, ומצד אחר המועד רחוק במידה שיש סיכוי שניתן יהיה לקבל מידע נוסף בדבר קביעת מועדים נוספים. זהו שיקול מעשי, אולם משתלב הוא עם השיקול העקרוני בדבר תפקידו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערר לעומת תפקידו להאריך מעצרו של נאשם במתווה הנורמטיבי של סעיף 62 לחוק המעצרים. יוצא כי הן משיקולים מעשיים והן משיקולים מהותיים של המסגרת הדיונית, אין מקום לקבל את הערר. המשמעות היא שאין בכך להביע עמדה היה ותוגש בקשה נוספת להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

6.

בהינתן כל אלה, נדחה הערר על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיון חוזר.