בש"פ 9172/06 רומן נפומניאשצי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' יעקב), בתיק ב"ש 21663/06 מיום 3.10.06, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום באשדוד כתב אישום, המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין; וכן עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 1.7.06, שהה העורר עם שני אנשים נוספים בחוף הקשתות באשדוד, כאשר אחד מהם אחז בידיו מוט ברזל. בסמוך לשעה 03:00 הוזעקה המשטרה למקום בעקבות דיווח על קטטה. אחד מהשוטרים שהגיע למקום היה קצין המשטרה צבי שמיר (להלן: המתלונן), אשר הבחין בעורר ובחבריו והתקרב לכיוונם כאשר הוא צועק לעבר האדם שהחזיק במוט הברזל שהוא עצור. בשלב זה שלף העורר את הסכין שהחזיק בידו, שאורכה 16 סנטימטר, ופצע את המתלונן במותן ימין. כתוצאה מהדקירה, הובהל המתלונן לבית החולים ואושפז במשך יומיים.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום באשדוד, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כפי שטענה המשיבה בבקשה, ניתן ללמוד מחומר הראיות על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. בנוסף, המעשים שמיוחסים למשיב וכן עברו הפלילי מלמדים על מסוכנתו לציבור.

ביום 6.7.06 הורה בית-משפט השלום באשדוד (כבוד השופטת מ' וולפסון) על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. תסקיר המעצר הוגש ביום 17.7.06 ונאמר בו, כי לעורר ישנה בעיה של שימוש לרעה באלכוהול וכי הוא נוטה להתנהג באימפולסיביות ותוקפנות ואף לאבד שליטה על דחפיו כאשר הוא נתון תחת השפעת אלכוהול. כמו-כן המליץ שירות המבחן, כי העורר יועבר למסגרת טיפולית סגורה שבה יעבור תהליך של גמילה מאלכוהול. ביום 25.7.06 החליט בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' לביא) לאפשר לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים, בו תינתן המלצה לגבי חלופת מעצר העשויה להתאים לצרכי העורר. התסקיר המשלים הוגש ביום 31.7.06, והציע מסגרת טיפולית לגמילה מאלכוהול בשם "רנסנס", אשר בה יעבור העורר טיפול במשך חודש וחצי בתנאי מעצר בית.

לאחר בחינת חלופת המעצר שהוצעה על-ידי שרות המבחן, החליט בית-משפט השלום (כבוד השופטת מ' וולפסון), ביום 14.9.06, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו, התבסס בית-משפט השלום על חומרת המעשים המיוחסים לעורר, על עברו הפלילי וכן על ההלכה, לפיה מקומה של תוכנית הגמילה הינה בהליכי הענישה ולא בהליכי המעצר.

על החלטתו של בית-משפט השלום, הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב) דחה את הערר. בית-המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו להרשעה קודמת של העורר בגין אירוע אלים, אשר במהלכו איים על שוטר ואמר לו שאם היה בידו סכין היה דוקר אותו. בהתייחסו לעובדה, כי אירוע זה לא התרחש תחת השפעת אלכוהול, וכן לעובדה, כי העורר טרם התחיל בהליכי גמילה, קבע בית-המשפט, כי עקב האמור לעיל ומסוכנותו הגבוהה של העורר אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא בחן את האפשרות של חלופת מעצר לאור נסיבותיו האישיות של העורר, ולא אימץ את המלצת שירות המבחן לשחררו למוסד גמילה.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים ואלימים, הכוללים דקירת שוטר במטרה למנוע ממנו לבצע את תפקידו, וזאת בעוד העורר נתון תחת השפעת אלכוהול. בנסיבות אלו מתקיימת, ללא ספק, חזקת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. תסקיר המבחן הראשון, מיום 17.7.06, אף הוא העריך, כי העורר מסוכן וזאת לאור נטייתו להתנהגות אימפולסיבית ואיבוד שליטה כאשר הוא נתון תחת השפעת אלכוהול. יחד עם זאת, לפי מצוות המחוקק, על בית-המשפט לבחון בכל מקרה האם ניתן לנטרל את אותה מסוכנות באמצעות חלופת מעצר הולמת (ראו בש"פ 4729/06 עטשי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

בית-משפט השלום דן בשאלת חלופת המעצר ואף אפשר לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר משלים, בו ימליץ לגבי חלופת מעצר אשר תסייע לשיקומו של העורר וגמילתו מהתמכרותו לאלכוהול וכן תאיין את מסוכנותו. שירות המבחן, בתסקיר מיום 31.7.06 המליץ להעביר את העורר למרכז גמילה פרטי בשם "רנסנס" לשם טיפול כבן חודש וחצי, בתנאי מעצר בית, אשר יכין את העורר להשתלבות במסגרת טיפולית ארוכת טווח.

לאחר שבחנתי את חלופת המעצר שהציע שירות המבחן, הגעתי למסקנה, כי אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. בנוסף למעשים החמורים שבהם מואשם העורר, יש לקחת בחשבון את עברו הפלילי, הכולל שני תיקי נוער שהסתיימו בלא הרשעה, בהם הואשם בעבירות של אלימות, הדחה ואיומים, גניבה, שיבוש מהלכי משפט וגניבת רכב. בנוסף, הורשע העורר בעבר בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, בגינה קיבל עונש של מאסר על תנאי של תשעה חודשים אשר היה תלוי ועומד כנגדו גם בעת ביצוע המעשים נשוא ערר זה. בנסיבות אלו, ולאחר שתסקיר המבחן קבע, כי לעורר אין שליטה על מעשיו כאשר הוא נתון בהשפעת אלכוהול, אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

טענתו של בא-כוח העורר, לפיה יש לאפשר לעורר לעבור הליך של גמילה גם בטרם הרשעתו, אף היא דינה להדחות. בעניין זה נקבע על-ידי בית-משפט זה בעבר כך:

"עקרון מקובל בפסיקתנו הוא כי שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לפתיחה בהליך גמילה במי שלא השתלב בכך קודם לביצוע העבירה נשוא המעצר והשתלבותו נושאת פרי. הליך גמילה עשוי להשתלב במסגרת ריצוי עונש מאסר לתקופה משמעותית, ואין הוא מתאים למסגרת תקופת ביניים בה אדם עצור לצורך ניהול משפטו. יעילותו של מסלול גמילה כחלופת מעצר מוטל בספק מבחינה שיקומית, והוא עלול להחטיא את מטרות חוק המעצרים בהגנה על האינטרס הציבורי ובטחונו. חריג נדיר לעקרון זה עשוי להתקיים מקום שהנאשם החל בהליך גמילה שצלח קודם למעצרו, ומקום שישנה חשיבות מיוחדת ביצירת המשכיות ורציפות של הליך זה לבל יושם לאל הישג שיקומי שנרכש בקשיים ובהשקעת משאבים מרובים" (בש"פ 5715/06 אברהם נ' אברהם (טרם פורסם)).

המקרה שבפניי אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו ואיני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן הערר נדחה.