בש"פ 9336/09לואי עבדאללה נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט לתעבורה בתל אביב נטען, כי ביום 22.8.09, עת נהג העורר ברכבו, הוא נעצר לביקורת שבמהלכה התברר, כי הוא נהג תחת השפעת משקאות משכרים, בעת תקופת פסילת רישיון שהוטלה עליו ובהיעדר ביטוח חובה בר תוקף. בגין כך, יוחסו לעורר עבירות של נהיגה בעת פסילה; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף; נהיגה בשכרות, ונהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, לפי סעיפים 67, 10, 62(2), 38(2) ו-38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א -1961, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח הרכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 ולפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 26.8.09 הורה בית משפט לתעבורה בתל אביב -יפו לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר. ביום 24.9.09 קיבל בית המשפט (כב' השופט

ש' איזקסון ), את ההמלצה בתסקיר שירות המבחן, והורה על חלופת מעצר בדמות מעצר בית בפיקוחם של שלושה מפקחים מבני משפחתו של העורר. בנוסף, הורה בית המשפט על הפקדת ערובה בסך 7,000 ש"ח וכן כתב התחייבות בסך 20,000 ש"ח.

2.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: הערר הראשון). הערר התקבל בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן ) מיום 25.9.2009. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נהג ברכבו שעה שכמות האלכוהול בדמו הינה פי שלושה מן הכמות המותרת על פי חוק. עיקרן של ראיות אלה הוא הודאתו של העורר כי שתה ארבע כוסות של וודקה לפני שעזב את העיר נצרת, הבדיקה שנערכה לו והתנהלותו בזמן עריכתה. בית המשפט הוסיף וציין, כי לחובתו של העורר עומדות הרשעות קודמות רבות בתחום התעבורה. הרשעות אלה

כוללות שני מקרים של נהיגה בזמן פסילה ומקרה נוסף של נהיגה בשכרות. עוד ציין בית המשפט כי את העבירות המיוחסות לו ביצע העורר שעה שרישיונו נפסל ומאסר מותנה בן שניים עשר חודשים תלוי ועומד נגדו. בית המשפט סבר, כי נוכח כך שעל-פניו, מתמיד העורר בביצוען של עבירות תעבורה ומשנמצא כי העונשים המוטלים עליו אינם מרתיעים אותו, אין מנוס מן המסקנה כי התנהגותו מהווה סיכון לשלום הציבור ומשכך, נשקפת ממנו מסוכנות אותה לא ניתן לאיין באמצעות חלופת המעצר עליה החליט בית המשפט לתעבורה. זאת, בין היתר, משום שהמפקחים שהוצעו הם בני משפחתו של העורר.

3.

ביום 1.10.09 הגיש העורר לבית המשפט לתעבורה בקשה לעיון חוזר בעניינו במסגרתה הוצעו שני מפקחים חלופיים – גיסו ואחותו. בית המשפט סבר כי עברם של המפקחים הינו תקין לחלוטין, וכי הם מבינים היטב את תפקידם. נוכח כך, הורה בית המשפט על חלופת מעצר בדמות מעצר בית במעונם של שני המפקחים החלופיים, תוך חיובם בהפקדת התחייבות בשיעור 7,500 ש"ח. על החלטה זו, הגישה המשיבה ערר נוסף לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: הערר השני), וביום 21.10.09 נתקבל הערר תוך שבית המשפט (כב' השופטת ח' כוחן ) עומד, פעם נוספת, על רשימת ההרשעות הארוכה של העורר. בית המשפט קבע, כי החלטתו של

בית המשפט לתעבורה בבקשה לעיון חוזר בטעות יסודה, שכן החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.9.09 לא הייתה מונחת לפניו. מכאן, שממילא לא היה מקום לדון בבקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי העורר, ובמידה ולעורר היו השגות על החלטת בית המשפט המחוזי, הרי שהיה עליו להגיש ערעור לבית משפט זה.

4.

בערר שלפני, כמו בדיון על-פה, נטען כי הקביעה לפיה לא היה מקום להגשת הבקשה לעיון חוזר, וכן הקביעה לפיה החלטת בית המשפט המחוזי בערר מיום 25.9.09 לא הונחה בפני בית המשפט לתעבורה בעת החלטתו בבקשה לעיון חוזר – שגויות שתיהן. עוד נטען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר הראשון נסמכה על זהותם של המפקחים ולא על שלילת היתכנותה של חלופת מעצר הולמת שיהיה בכוחה לאיין את מסוכנות העורר. מכאן, ומשעה שהוצעו על ידי העורר מפקחים חלופיים, הרי שיש להורות על שחרורו בתנאים מגבילים. בתשובתה לערר לא חלקה המדינה על כך שבהחלטתו של בית המשפט המחוזי בערר השני נפלה שגגה, שכן החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר הראשון אכן הובאה בפני בית המשפט לתעבורה עובר להחלטתו השנייה ומכאן, שהעורר לא היה מנוע מלהגיש לבית המשפט לתעבורה בקשה לעיון חוזר. לעמדת המדינה, השאלה בה אנו נדרשים להכריע היא שאלה עקרונית בדבר האפשרות לשחרר את העורר לחלופה. שאלה זו, כך על פי הטענה, אינה קושרת עצמה בזהותם של מפקחים אלה ואחרים, כפי שטוען העורר.

5.

כאמור, אין חולק על כך שבהחלטתו של בית המשפט המחוזי בערר השני נפלה טעות. ההחלטה בערר הראשון אכן הובאה בפני בית המשפט לתעבורה, ועובדה זו מתבררת מעיון בהחלטתו מיום 21.10.2009. משכך, לא עמדה בפני העורר מניעה לשוב ולפנות לבית המשפט לתעבורה בבקשה לעיון חוזר, כפי שאכן עשה. השאלה הניצבת לפתחנו היא, אפוא, האם ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. מסוכנתו של העורר היא ברורה, ולא ניתן להתעלם ממנה. עברו – הן הפלילי, הן התעבורתי – מכביד, ואת העבירות נושא הכתב האישום שלפנינו הוא ביצע שעה שרישיונו נפסל, ומאסר מותנה בר הפעלה תלוי ועומד נגדו. לא ניתן, אפוא, לחלוק, על כך שבעניינו של העורר קיימת עילת מעצר מובהקת, בשל המסוכנות הנשקפת ממנו.

אולם כידוע, חובתנו היא לבחון, בכל מקרה לפי נסיבותיו, אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי חלופי, שפגיעתו בחירותו של הנאשם פחותה. בענייננו, בשתי החלופות שהוצגו בפני בית המשפט לתעבורה הופקדו על שמירת תנאי השחרור בערובה בני משפחתו של העורר. בפעם הראשונה, דובר באחיו של העורר ובאמו. בפעם השנייה, דובר באחותו וגיסו של העורר (ראו פרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה מיום 24.9.2009). בהתחשב בנטייתו של העורר לשוב ולבצע עבירות תעבורה, כאשר ככל הנראה, איש מבני משפחתו אינו מוחה בידו, איני סבור כי חלופת מעצר בביתו או בבית משפחתו היא חלופה הולמת (והשוו לעניין זה החלטתו של השופט רובינשטיין בבש"פ 2010/09 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2009) בפסקה ח'; החלטתי בבש"פ 9324/09 משהראוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2009). להלן: עניין משהראוי ). דומה, כי טעם זה עמד גם בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר השני, שם צוין כי המפקחים שהוצעו אינם מפקחים חיצוניים אלא בני משפחה (עמ' 5 להחלטת בית המשפט המחוזי בערר השני).

נוכח האמור, ובהתאם למתווה עליו עמדתי בעניין משהראוי , אני סבור כי יש לבחון אם ניתן להשיג את האינטרס הציבורי אותו נועד המעצר להבטיח באמצעות חלופה אחרת. העורר יוכל להציע לשירות המבחן חלופה שונה מאלו שהוצגו עד כה. שירות המבחן יידרש לחלופה שתוצג לו, ובתוך 21 ימים יודיע עמדתו באשר אליה לבית המשפט לתעבורה, אשר ישוב ויכריע בשאלה אם יש מקום לשחרר את העורר לחלופה שתוצע. כפי שציינתי בעניין משהראוי , אני שב ומדגיש כי החלטה לשחרר את העורר לחלופה – ככל שתינתן החלטה כזו, ובשאלה זו איני מביע כל עמדה – חייבת להיות מלווה בתנאים מחמירים, אשר יבטיחו את הרחקתו של העורר מכלי רכב ומן הכביש ובכך יבטיחו את ההגנה על שלומם של בני הציבור המשתמשים בכביש. הנחתי היא כי במקרה כזה יישקל שימוש באיזוק אלקטרוני, ערבויות משמעותיות של המפקחים ושל העורר עצמו, הפקדה כספית בסכום גבוה, ואפשרות למשטרה לערוך ביקורים במקום שייקבע לחלופת מעצר לצורך בדיקת קיומם של תנאי מעצר הבית.

הערר מתקבל, אפוא, באופן חלקי, בהתאם למתווה עליו עמדתי.